הנביא מפנה תוכחה קשה כלפי אדום על התנהגותם בזמן חורבן הבית הראשון ומפלתה של ממלכת יהודה. הכתוב בנוי כהדרגתיות של חטאים מוסריים, שלב אחר שלב, המדגישים את בגידתם באחוות העמים ואת אכזריותם ההולכת וגוברת [מלבי"ם, מצודת דוד]. הרקע לשמחה לאיד נובע מכך שיהודה שלטה על אדום שנים רבות, ותבוסתה העצימה את הדימוי העצמי של האדומים [ביאור שטיינזלץ].
תחילה פונה הנביא אל עצם הראייה ואומר וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ. רוב הפרשנים מסכימים כי אדום לא היו צריכים לעמוד מנגד ולהביט במפלת אחיהם. גם אם לא היה ביכולתם להושיט עזרה, היה עליהם לפחות להסתגר בביתם ולא להסתכל בבושתה של יהודה מתוך בוז, שביעות רצון או סקרנות [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
באשר לביטוי בְּיוֹם נָכְרוֹ, הפרשנים מציעים מספר כיוונים שונים המאירים את עומק האסון. גישה מרכזית מפרשת את המילה מלשון זרות וניכור. כלומר, זהו היום שבו בני יהודה גורשו מארצם והפכו לנכרים [רד"ק, מצודת דוד, צאינה וראינה], היום שבו כולם התנכרו אליהם [ביאור שטיינזלץ], או היום שבו אדום עצמה התייחסה ליהודה כאל זרים ובכך השחיתה את ברית האחים [מלבי"ם]. גישה שנייה מסבירה שהשורש מתאר הסגרה, ומשמעותו היא היום שבו יהודה נמסרה לידי האויב הבבלי [רש"י, רד"ק]. מנגד, יש המפרשים כי הכוונה היא ליום של איד ואסון כבד ומוזר, יום שיהודה מעולם לא הכירה כמותו בעבר [אבן עזרא].
מכאן עובר הכתוב לשלב החמור הבא, וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם. אם לא די בכך שעמדו והסתכלו, האדומים אף שמחו בלבם על ההשמדה והאובדן של אחיהם [מצודת דוד, מלבי"ם].
השלב הסופי והחמור ביותר בהסלמה המוסרית הוא וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה. הפרשנים מסבירים שאין הכוונה רק לפתיחת הפה מבחינה פיזית, אלא להוצאת השמחה שבלב אל הפועל באמצעות דיבור. אדום הגדילו לדבר דברי רהב, צחוק, לעג ובוז [רד"ק, צאינה וראינה, מצודת דוד]. הם לא הסתפקו בשמחה פנימית, אלא פתחו את פיהם, עודדו בקולם את החורבן ולעגו בגלוי למפלת ישראל [מלבי"ם].