קרה לכם פעם שראיתם מישהו שאתם לא כל כך מסתדרים איתו נכשל במשהו, והרגשתם קצת שמחה בלב? הנביא כועס מאוד על העם שנקרא אדום, שהתנהג בדיוק כך. במשך שנים רבות, ממלכת יהודה הייתה חזקה ושלטה על אדום. אבל אז הגיע יום עצוב שבו ממלכת יהודה נפלה. במקום לעזור או לפחות להרגיש עצב על מה שקרה לאחים שלהם, האדומים התנהגו בצורה לא חברית בכלל, והנביא מתאר איך ההתנהגות שלהם הפכה לגרועה יותר משלב לשלב.
בהתחלה הנביא אומר להם וְאַל תֵּרֶא בְיוֹם אָחִיךָ. הוא מסביר שאדום לא היו צריכים לעמוד מהצד ולהסתכל על האסון. גם אם הם לא יכלו לעזור, הם היו צריכים להישאר בבית ולא להסתכל על יהודה מתוך סקרנות או זלזול. הנביא קורא לזמן הזה בְּיוֹם נָכְרוֹ, כי זה היה היום שבו בני יהודה גורשו מהארץ שלהם והפכו להיות כמו אנשים זרים במקום אחר.
אבל האדומים לא רק הסתכלו. הנביא ממשיך ואומר וְאַל תִּשְׂמַח לִבְנֵי יְהוּדָה בְּיוֹם אָבְדָם. כלומר, הם ממש הרגישו שמחה גדולה בלב שלהם כשראו את האחים שלהם מאבדים את כל מה שהיה להם.
השלב האחרון והכי חמור קרה כשהנביא אומר וְאַל תַּגְדֵּל פִּיךָ בְּיוֹם צָרָה. האדומים לא שמרו את השמחה רק בלב. הם פתחו את הפה שלהם, צחקו בקול רם, לעגו לבני יהודה בזמן שהיה להם כל כך קשה ואפילו עודדו את החורבן.