נבואה קצרה וממוקדת זו פותחת את ספרו של עובדיה, ומפנה את הזרקור אל עבר שקיעתה העתידית של מעצמה היסטורית שניצבה דורות רבים כאויבת לעם ישראל. הקול האלוהי בוקע ומעורר תנועה עולמית לקראת מערכה צבאית מכרעת.
המילה חֲזוֹן מבטאת מראה נבואי שבו מתגלים לנביא דברים נסתרים ועלומים [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], והיא טומנת בחובה מזיגה של זעם כלפי האויב ונחמה עבור עם ישראל [אהבת יהונתן]. באשר לזהותו של הנביא עובדיה, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שזהו עובדיה שחי בתקופת המלך אחאב, וכי הוא היה גר צדק ממוצא אדומי. עובדה זו אינה מקרית, שכן ה׳ בחר דווקא בבן אדום כדי לנבא את חורבנה, על משקל הפתגם העממי האומר כי ידית הגרזן הכורת את היער עשויה מעץ שנלקח מן היער עצמו. יש בכך צדק פואטי: עובדיה חי בין שני רשעים, אחאב ואיזבל, אך שמר על צדקתו ולא למד ממעשיהם. לכן הוא הראוי ביותר להיפרע מעשו (אדום), שחי בין שני צדיקים, יצחק ורבקה, אך בחר בדרך הרשע [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה]. עם זאת, יש החולקים על זיהוי זה וטוענים כי לא ייתכן שמדובר בעובדיה מתקופת אחאב, שכן בספר מלכים הוא מכונה "ירא ה׳" ולא "נביא" [אבן עזרא], אך מנגד יש המשיבים כי ייתכן שזכה לנבואה רק בשלב מאוחר יותר בחייו [אברבנאל].
הנבואה מופנית לֶאֱדוֹם, כלומר נאמרת על אודות אדום [רד"ק, מצודת דוד], כאשר האות למ"ד רומזת גם לכך שהנביא עצמו השתייך לאומה זו בעברו [מלבי"ם]. אדום מסמלת את האומה שהרעה לישראל בעת חורבן הבית הראשון והשני. חלק מן הפרשנים מרחיבים את היריעה ורואים באדום סמל לאימפריה הרומית ולמעצמות ההיסטוריות שהתפתחו ממנה, ומציינים כי נבואה זו מכוונת לאחרית הימים, לזמן שבו תבוא עליהם מפלה מוחלטת [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].
הנביא מכריז שְׁמוּעָה שָׁמַעְנוּ מֵאֵת ה׳. קיימות שתי גישות מרכזיות להבנת זהות השומעים: האחת גורסת כי השומעים הם עובדיה ושאר נביאי ישראל (כישעיהו, ירמיהו ועמוס) שזכו כולם לקבל מאת ה׳ נבואות דומות על חורבן אדום [אבן עזרא, מצודת דוד, מלבי"ם, אברבנאל]. הגישה השנייה מפרשת כי אומות העולם הן אלו ששומעות את הבשורה האלוהית [רד"ק, צאינה וראינה]. מדובר בגזירה מוחלטת שיצאה מאת ה׳, אשר מתגברת על כל מזל או כוח טבעי, ומרגע שיצאה אין ממנה דרך חזרה [נחל שורק, אהבת יהונתן].
בעקבות אותה שמועה, וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח. המילה צִיר משמעותה שליח [מצודת ציון, מלבי"ם]. פסוק זה מתאר התעוררות בינלאומית, שבה אומות העולם שולחות שליחים ביניהן כדי להתאגד וליזום מהלך צבאי משותף. המסר שנישא בפי השליחים הוא קריאה לפעולה: קוּמוּ וְנָקוּמָה עָלֶיהָ לַמִּלְחָמָה. השימוש בלשון קימה מורה על נחרצות, התייצבות וחוזק לקראת ביצוע הדין [אהבת יהונתן]. רוב הפרשנים מסבירים כי המלחמה תכוון אל עבר ארצה של אדום [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], בעוד שיש מי שרואה בכך תיאור של מלחמת גוג ומגוג עתידית, שבה מעצמות מהמזרח ומהמערב יתנגשו זו בזו, והמערכה הגדולה תתחולל דווקא סביב ירושלים [אברבנאל, מלבי"ם].