פעולת השתייה משמשת כאן כמטאפורה חזקה לגלגל החוזר בעולם, שבו כוס הפורענות עוברת מיד ליד. הפסוק מעמיד הקבלה בין מה שהתרחש בעבר על הר הבית לבין העונש העתידי שיחול על אומות העולם.
בזהות הנמענים של המילים כִּי כַּאֲשֶׁר שְׁתִיתֶם עַל הַר קָדְשִׁי קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה סבורה כי הדברים מכוונים כלפי אומות העולם, ובעיקר לאדום. לפי פירוש זה, השתייה מתארת את חגיגות הניצחון, המשתאות והשמחה לאיד שקיימו הגויים על חורבנה של ירושלים [רש"י, רד"ק, צאינה וראינה, שטיינזלץ]. מנגד, גישה שנייה מפרשת כי הפסוק פונה דווקא לעם ישראל או ליהודה. לפי קו חשיבה זה, השתייה אינה ביטוי של שמחה, אלא תיאור של סבל; כשם שעם ישראל נאלץ לשתות את כוס התרעלה והפורענות בהר קדשו של ה' בעת החורבן, כך עתידים הגויים שהרעו לישראל לשתות מאותה כוס של חמה וזעם [אבן עזרא, מצודת דוד, אברבנאל]. המלבי"ם מוסיף ומקשר זאת לנבואות ירמיהו, בהן הנביא משקה את הגויים בכוס החמה. יש אף מי שמוסיף כי כשם שהגויים שתו ושמחו על הר ה', כך הם עתידים לשתות את כוס הפורענות על הר עשו [אבן עזרא בשם יפת].
העונש שיושת על העמים מתואר במילים יִשְׁתּוּ כָל הַגּוֹיִם תָּמִיד. הפרשנים מסבירים כי השתייה תהיה רציפה ובלי הפסק, והגויים יספגו חורבנות ופורענויות בזו אחר זו לאורך ההיסטוריה, עד שיתמו הרשעים שבהם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, מנחת שי].
באשר למילה וְלָעוּ, מתחלקים הפרשנים לשני כיווני הבנה המשלימים זה את זה. כיוון אחד מסביר את המילה מלשון בליעה; הגויים יבלעו וישתנקו מהמשקה המר של הפורענות [רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ, צאינה וראינה]. הכיוון השני לוקח את המילה למשמעות של מהומה, בלבול וטירוף הדעת. הפורענות שתכה בהם תהיה כה קשה, עד שהיא תשפיע עליהם כמו משקה משכר המטמטם את השכל, משחית את הדעת וגורם להם לצפצף ולמלמל דברים כשיכורים [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון, מלבי"ם].
סופו של התהליך מתואר במילים וְהָיוּ כְּלוֹא הָיוּ. רוב הפרשנים מסכימים כי זהו תיאור של כליון מוחלט ואובדן קיום. הגויים שפגעו בישראל יושמדו לחלוטין עד שלא יכירו את מקומם, והם יימחו מן העולם כאילו מעולם לא היו קיימים בו.