עובדיה, פרק א׳, פסוק י״ד

יצא לכם פעם לנסות להגיע למקום בטוח, ופתאום מישהו חסם לכם את הדרך בכוונה? זה בדיוק מה שעשו האדומים לאנשי יהודה בזמן חורבן ירושלים. כשהאויבים הבבליים התקיפו, היו יהודים שניסו לברוח ולהינצל. במקום לעזור להם, האדומים הלכו לעמוד על הַפֶּרֶק, שזה אומר צומת דרכים או מעבר צר בהרים. הם חיכו שם במארב כדי ללכוד את הבורחים, או כדי לגלות לאויב לאיזה כיוון הם ברחו. הנביא מזכיר שני סוגים של ניצולים: פְּלִיטָיו, שהם האנשים שהצליחו לברוח ממש מתוך שדה הקרב, ושְׂרִידָיו, שהם אנשים שהיו במקום אחר ונותרו בחיים. הנביא מוכיח את אדום ואומר להם וְאַל־תַּסְגֵּר, כלומר, הוא מאשים אותם על כך שהם תפסו את אותם ניצולים חלשים ומסרו אותם לידי האויב. במקום להושיט יד ולעזור בשעת צרה, האדומים בחרו להפריע ולהסגיר את הבורחים.