האדם הראוי לעלות להר ה' ולעמוד במקום קדשו זוכה לשפע אלוהי הבא לידי ביטוי בשני אפיקים מרכזיים: ברכה וצדקה. הפועל יִשָּׂא מתפרש בקרב רוב הפרשנים במשמעות של לקיחה וקבלה [רד"ק, מצודת ציון, מאירי]. פירוש חלופי מציע כי הברכה תינשא ותובא ישירות אל האדם [רד"ק]. בחירת המילה יִשָּׂא אינה מקרית, והיא מהווה מעין מידה כנגד מידה למעשיו של אדם זה, כפי שתואר בפסוק הקודם: מכיוון שהוא "לא נשא לשוא נפשו", כעת הוא נושא ומקבל את ברכת ה' [אבן עזרא].
אותו אדם שעולה לבית המקדש ראוי להתפלל על הברכה ולקבלה [מצודת דוד]. מהותה של בְרָכָה זו היא תוספת על הטוב הקיים, סיוע אלוהי המעניק לאדם כוח להוסיף ולהשתלם מבחינה רוחנית [מלבי"ם]. ברובד עמוק יותר, גנזי הברכה הללו קשורים למקור החיים עצמו, לנשמותיהם של הצדיקים ולרוחות שעתידות להיבראות [תורה תמימה]. יש הרואים בפסוק גם רמז היסטורי לאבות האומה: הברכה מיוחסת לאברהם שבזכותו נבנה בית המקדש, בעוד שהצדקה הנצחית מיוחסת ליעקב [אלשיך].
לצד הברכה, האדם זוכה גם לקבל וּצְדָקָה. מונח זה מצביע על שפע ורוח קודש שה' מאציל על האדם ממרום מתוך חסד וצדקה עליונה, ללא תלות בהכרח בהכנתו המוקדמת או במעשיו של האדם [מלבי"ם]. צדקה זו מביאה עמה ישועה מכל צרה, ועל כן היא נובעת מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ [רד"ק].
גישה נוספת קושרת את הפסוק למערכת היחסים שבין האדם לתלמידי חכמים. מכיוון שעיקר השכר על קיום מצוות אינו ניתן בעולם הזה, הברכה המוזכרת כאן מתייחסת לשפע שאדם מקבל בזכות תמיכתו בתלמידי חכמים או בבקשת ברכה מהם. גם בדורות שבהם קשה למצוא תלמידי חכמים אמיתיים, ה' בוחן את מחשבתו הטהורה של האדם המבקש להתברך מהם, ומקיים את הברכה בעבורו בתורת חסד וצדקה [חומת אנך].