ההכרה בבעלותו המוחלטת של הבורא על הבריאה כולה היא היסוד להשראת השכינה בעולם החומרי. דוד המלך חיבר מזמור זה כדי שיושר בעת הכנסת ארון הברית אל קודש הקודשים [רד"ק, מלבי"ם, מאירי]. המזמור פותח את שירת הלוויים ונקבע כשיר של יום ראשון, זכר ליום הראשון של מעשה בראשית שבו ה׳ קנה, הקנה וביסס את שלטונו בעולמו [תורה תמימה].
הצהרה זו באה לקבוע כי העולם אינו נחות או עכור מכדי להכיל את הנוכחות האלוהית, שכן ה׳ עצמו ברא את החומר מאין והוא מתאווה לשכון בתחתונים [אלשיך, מלבי"ם]. מאחר שהשכינה שורה בעולם, אנו נחשבים כעומדים מול פניו ממש, ולכן ביכולתנו לבטא רק קצה מזערי משפע השבחים הראויים לו [חומת אנך].
המילה לַיהוָה מדגישה כי הכל שייך לה׳ ונמצא באוצרו, ולכן אמירת פסוק זה על שולחן מלא בשפע של מזון מבטאת הכרת הטוב על כך שהכל ממנו [תורה תמימה, שטיינזלץ, מצודת ציון]. המונח הָאָרֶץ מתייחס לכדור הארץ כולו, שעל פי טבעו היה אמור להיות מכוסה במים, אך ברצון ה׳ נחשפה בו היבשה [רד"ק, אבן עזרא, מלבי"ם]. וּמְלוֹאָהּ מציין את הריבוי העצום וכלל הדברים שהארץ מלאה בהם [שטיינזלץ, מצודת דוד]. לעומת זאת, המילה תֵּבֵל מציינת בקרב רוב הפרשנים באופן ספציפי את המקומות המיושבים, שעליהם נאמר וְיֹשְׁבֵי בָהּ, כלומר בני האדם החיים באותם אזורים [רד"ק, שטיינזלץ, מצודת ציון, מלבי"ם, מאירי].
מול הגישה המרכזית הרואה בפסוק מעבר מתיאור העולם הכללי אל האזורים המיושבים, קיימת גישה המפרשת את הפסוק כחלוקה גיאוגרפית ורוחנית. לפי גישה זו, הָאָרֶץ היא ארץ ישראל בלבד, ואילו תֵּבֵל מתייחסת לשאר ארצות העולם [רש"י]. בהתאמה, וּמְלוֹאָהּ רומז לכוחות הרוחניים ולקדושה הממלאים את אווירה של ארץ ישראל, בעוד שבשאר העולם מוזכרים רק וְיֹשְׁבֵי בָהּ, שהם בני האדם [אלשיך]. לבעלותו הבלעדית של ה׳ על ארץ ישראל ישנה גם משמעות הלכתית, שכן קניין של נוכרי בארץ אינו מפקיע את האדמה מחובות רוחניות כדוגמת הפרשת מעשרות [תורה תמימה].