עצרתם פעם לחשוב למי באמת שייך כל מה שאנחנו רואים סביבנו, ההרים, העצים ואפילו האוכל הטעים שעל השולחן שלנו? דוד המלך חיבר שיר מיוחד מאוד לרגע מרגש שבו הכניסו את ארון הברית אל המקום הקדוש ביותר, קודש הקודשים. השיר הזה היה כל כך חשוב, עד שהלוויים בבית המקדש היו שרים אותו בכל יום ראשון. למה דווקא ביום ראשון? כדי להזכיר לנו את היום הראשון של בריאת העולם, שבו ה' קבע שהוא המלך של העולם כולו. דוד המלך מלמד אותנו שגם למרות שהעולם שלנו עשוי מחומר, ה' ממש רוצה להיות קרוב אלינו ולשכון בתוכו.
כשאנחנו מבינים שהכל שייך לַה', אנחנו מזכירים לעצמנו שכל השפע שבעולם מגיע ממנו, וזו דרך נפלאה להגיד לו תודה. המילה הָאָרֶץ מתארת את כדור הארץ כולו. באופן טבעי, העולם היה אמור להיות מכוסה כולו במים, אבל ה' ברצונו החליט לגלות את היבשה כדי שנוכל לחיות עליה. המילה וּמְלוֹאָהּ מתכוונת לכל הכמות העצומה של הדברים שממלאים את העולם שלנו. לעומת זאת, המילה תֵּבֵל מתארת במיוחד את אותם אזורים בעולם שבהם נוח ומתאים לבנות ערים ולגור, והמילים וְיֹשְׁבֵי בָהּ מתכוונות לכל בני האדם שחיים באותם מקומות.