הפסוק חותם את המזמור בהכרזה על ריבונותו המוחלטת של ה', תוך מעבר ממציאות של מאבק לעידן של שלום והתגלות נצחית. כפל הלשון והשאלות החוזרות במזמור נועדו להעצים את החוויה הפיוטית [מאירי].
השאלה מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד כוללת את התוספת של המילה "הוא", המרמזת על תקופת הגאולה והבית השלישי. לעתיד לבוא, הצדיקים יזכו לגילוי שכינה כה מוחשי עד שיראו באצבעותיהם בפליאה ובשמחה על ה' שהיה נסתר עד כה, וישאלו בהשתאות מי הוא האל הגדול הזה [אלשיך, אבן עזרא].
בשונה מפסוקים קודמים במזמור, בולט כאן היעדרו של התואר "גיבור מלחמה". הפרשנים מציעים לכך שני כיוונים מרכזיים: הגישה הראשונה קושרת זאת לבניין בית המקדש, שכן מרגע שארון הברית הוכנס למקומו הקבוע בקודש הקודשים, הוא פסק מלצאת לשדות הקרב [רד"ק, מאירי]. הגישה השנייה רואה בכך רמז לימות המשיח, תקופה שבה הארץ תשקוט, החרבות יכותתו לאתים ולא יהיה עוד צורך במלחמות, שכן ה' יילחם בעבור מאמיניו [אבן עזרא, רד"ק, מאירי].
התשובה לשאלה היא התואר יְהֹוָה צְבָאוֹת. משמעותו הבסיסית היא שה' הוא האדון והמושל על כל הכוחות והחילות, הן צבאות מעלה והן צבאות מטה [ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. יש המפרשים כי התואר מתייחס ספציפית לצבאות השמים, ורומז לכך שאנשי אותו דור עתידי יתעלו למדרגה רוחנית של מלאכים [אבן עזרא, רד"ק]. מנגד, יש הסבורים כי המילה "צבאות" מכוונת לכלל צבאות ישראל שעתידים להתקבץ ולעבוד את ה' רק בבית המקדש [רד"ק]. זווית נוספת מציגה הבדל מהותי בין בשר ודם לאלוקים: בעוד שמלך אנושי זקוק לצבא ענק ולהמון עם כדי לפאר את מלכותו, ה' אינו זקוק לחיילות כלל, והוא לבדו מלך הכבוד בזכות עצמו [אלשיך].
הפסוק נחתם במילה סֶלָה, שמשמעותה נצחיות. בניגוד לבית המקדש הראשון שחרב, מלכותו של ה' וכבודו לעתיד לבוא יהיו תמידיים, ללא כל הפסק ולעולמי עולמים [מצודת דוד, מאירי, אלשיך].