לאחר שהפסוקים הקודמים הציבו רף מוסרי גבוה בשאלה מי ראוי לעלות בהר ה' ולעמוד במקום קדשו, הפסוק משיב ומכריז כי אכן קיימת קבוצה הראויה לכך. המעמד הרוחני הגבוה אינו שמור ליחידי סגולה בלבד, אלא מאפיין דור שלם המקדיש את עצמו לחיפוש אחר קרבת ה'.
המילה זֶה מכוונת לאותם אנשים שמעשיהם טהורים ונקיים כפי שתואר קודם לכן [רש"י]. מבחינה היסטורית, יש המזהים דור זה עם הדור שבו נבנה בית המקדש הראשון בימי שלמה המלך [רד"ק, אבן עזרא]. בפסוק קיימת הבחנה מעניינת במסורת הכתיב והקריאה: המילה נכתבת דֹּרְשָׁו בלשון יחיד, אך נקראת דֹּרְשָׁיו בלשון רבים. שילוב זה מבטא כי הדור כולו ככלל הולך בדרך ה', ובה בעת הוא מורכב מפרטים רבים של יחידים צדיקים [רד"ק, מנחת שי].
בחלקו השני של הפסוק, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב, הפנייה עוברת לדיבור ישיר אל ה' [רד"ק, אבן עזרא]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהשם יַעֲקֹב משמש כאן כשם נרדף לעם ישראל כולו, צאצאיו של יעקב, והם אלו המבקשים את פני ה' וראויים לבוא לבית המקדש. מנגד, גישות אחרות מעמיקות במשמעות אזכורו של יעקב דווקא, ומסבירות כי דור זה התעלה והגיע למדרגתו הרוחנית של יעקב אבינו, אשר חזה בסולם המחבר בין שמים לארץ; כעת, דור שלם הצליח לטפס באותו סולם רוחני [מלבי"ם]. בנוסף, הדור מבקש להישען על זכותו של יעקב אבינו כדי לעמוד בדין [תורה תמימה], ומתפלל שבית המקדש יעמוד על תילו לעד בזכותו של יעקב, שכן נחלתו וזכותו נחשבות כנצחיות וקיימות ללא הפסק [אלשיך].
המילה החותמת את הפסוק, סֶלָה, מתפרשת במספר אופנים: יש המסבירים אותה כאישור שמשמעותו "באמת" [אבן עזרא], יש הרואים בה ביטוי לנצחיות ולזמן בלתי מוגבל, כלומר "לעולם" [מצודת דוד, מאירי, אלשיך], ויש המפרשים אותה כסימן מוזיקלי המנחה את שירת המזמור [ביאור שטיינזלץ].