לאחר העיסוק בתנאים הנדרשים מבני האדם המבקשים לעלות ולהיכנס אל מקום הקודש, מופנית הקריאה אל המקדש עצמו להתכונן לכניסתה של הנוכחות האלוהית. תיאור זה מציג רגע דרמטי שבו שערי המקדש מצווים להתרומם ולהתרחב לקראת בואו של האל [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את הדברים לאירוע היסטורי מובהק בימי שלמה המלך, בעת הכנסת ארון הברית אל קודש הקודשים. על פי מסורת חז"ל, באותו רגע נדבקו דלתות השערים זו לזו וסירבו להיפתח. שלמה המלך נשא עשרים וארבע תפילות ורננות, אך לא נענה. כאשר קרא שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, סברו השערים בטעות כי שלמה מבקש כבוד לעצמו וביקשו לבלוע אותו, עד שהבהיר כי הכוונה היא לה'. השערים נפתחו לבסוף רק כאשר שלמה הזכיר את חסדי דוד אביו, דבר שהוכיח לעין כל כי ה' מחל לדוד על חטאיו, והפך את פני שונאיו לשחורות כקרקעית של סיר תבשיל [רש"י, תורה תמימה, רד"ק, אבן עזרא, מאירי].
לצד הפירוש ההיסטורי, הפרשנים מציעים קריאה על דרך הפשט, לפיה הפנייה אל השערים היא ביטוי פיוטי וציורי של האנשה, בדומה לתיאורי טבע השמחים ורועשים לקראת ה'. הקריאה שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם נועדה לבטא את השמחה והכבוד העצום שזוכים לו השערים ביום שבו האל, שהוא גדול ומרומם, נכנס דרכם [רד"ק, מאירי, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. הכפילות בפעלים נועדה להדגיש את גודל ההתנשאות והגדולה היתרה לה יזכו [מצודת דוד]. יש המבחינים בין שְׂאוּ שהוא פועל פעיל בו השערים מתרוממים מעצמם, לבין וְהִנָּשְׂאוּ שהוא פועל סביל, המרמז על כך שהשערים מתרוממים בעל כורחם, מתוך יראת הרוממות והפחד מפני כוחו העצום של ה' היכול לשנות את חוקי הטבע [מלבי"ם].
השימוש בביטוי פִּתְחֵי עוֹלָם מוסבר על רקע נדודי ארון הברית. במשך שנים רבות עבר הארון ממקום למקום, מן המדבר לגלגל, לשילה, לארץ פלשתים, לבית שמש, לקרית יערים, לבית עובד אדום ולבסוף לעיר דוד. כעת, עם הכנסתו לבית המקדש, הוא מגיע למקום קבוע ולמכון שבתו הנצחי, ולכן נקראים הפתחים פתחי עולם [רד"ק, מאירי, מצודת דוד, אבן עזרא]. מבחינה לשונית, המילה שער מתייחסת למסגרת הבניין הכוללת את הסף והמזוזות, ואילו המילה פתח מתארת את החלל הפתוח עצמו [רד"ק], והם מוזכרים בלשון רבים משום שלבית המקדש היו שערים רבים [אבן עזרא].
התואר מֶלֶךְ הַכָּבוֹד מיוחס לה' משום שכבודו שכן פיזית על ארון הברית בין הכרובים [רד"ק], וכן משום שהוא המלך והשליט על כל הכבוד הקיים בבריאה, ובזכותו שורה כבוד רב על הבית הגדול הזה [אבן עזרא, מלבי"ם, מצודת דוד]. כניסתו של מלך הכבוד למקדש נועדה כדי לשמוע את תפילותיהם ורינתם של באי הבית [מצודת דוד].
רובד פרשני נוסף, עמוק ורוחני, רואה בשערים נקודת חיבור בין העולמות. כדי שהשכינה תשרה בעולם הגשמי, על שערי המקדש של מטה לשאת את עצמם ולהתחבר עם שערי המקדש של מעלה, וכך לשמש פתחים שדרך בהם יורד השפע העליון אל העולם התחתון [אלשיך, מלבי"ם]. בגישה זו, פִּתְחֵי עוֹלָם הם למעשה נשמותיהם של הצדיקים בכל דור, המהווים בעצמם היכל לה' וצינור להורדת הקדושה. אף על פי שכבוד ה' ממלא את כל הארץ, המקדש זוכה לנוכחות מרוכזת ומהותית יותר של השכינה. הדבר משול לנפש האדם המחיה את הגוף כולו, אך איבר זך כמו העין זוכה לקבל ממנה את כוח הראייה הייחודי. כך גם המקדש, בשל קדושת איכותו, מוכן לקבל את עיקר השכינה של מלך הכבוד [אלשיך].