האדם הראוי לעלות בהר ה' ולעמוד במקום קדשו נדרש לשלמות אישית המקיפה את כלל רבדי קיומו. הפרשנים מצביעים על כך שמוצגות כאן שלוש תכונות יסוד המרכיבות את אישיותו של האדם השלם, ומתייחסות למעשה, למחשבה ולדיבור [רד"ק, אבן עזרא].
בתחום המעשה נדרש האדם להיות נְקִי כַפַּיִם, כלומר נקי מכל עשיית רע [ביאור שטיינזלץ], ובפרט שיימנע מגזל ומממון שאינו ביושר [מצודת דוד]. בתחום המחשבה עליו להיות וּבַר לֵבָב, בעל פנימיות טהורה וכוונות ברורות, הפועל מתוך יראת ה' ולא מתוך פחד מבני אדם [אבן עזרא, מצודת דוד].
בתחום הדיבור, האדם נבחן בכך אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא את שבועותיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נַפְשִׁי נאמרת מפי ה' בעצמו, ומשמעותה היא כבודו ושמו של האל. כלומר, האדם הראוי אינו נשבע בשם ה' לשקר או לחינם [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון, מלבי"ם, המאירי]. הימנעות משבועת שקר, שהיא דבר הנסתר בלב האדם ואין איש יכול להוכיחו, מעידה על יראה עמוקה מפני ה' [מצודת דוד]. פירוש נוסף מציע כי הכוונה היא שהאדם אינו נושא את רצונו ופנימיותו אל דברי הבל ושקר [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים נדרשים להבדל שבין כתיבת המילה נַפְשִׁי לבין קריאתה. במסורת הכתיב מופיעה המילה עם האות וי"ו ("נפשו"). כפילות זו באה ללמד שהאדם השלם נזהר שלא להישבע לשווא לא רק בשם ה', אלא אפילו בנפשו שלו עצמו [רד"ק, המאירי]. לפיכך, הוא אדם שוְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה, שבועותיו הן אמת לאמיתה והוא אינו נקשר לשום מסגרת של רמאות [ביאור שטיינזלץ].
ברובד ההיסטורי והרעיוני, יש שזיהו בתכונות אלו את דמויותיהם של אבות האומה. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב מכוון לאברהם אבינו, שסירב לקחת שלל ממלך סדום והיה נאמן לה' בשני יצריו. אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא את נפשו מכוון ליעקב אבינו, שהרחיק את עצמו מהבלי העולם הזה ולא חמד את ברכותיו החומריות של עשיו, ואף נמנע מלהישבע במרמה ללבן הארמי למרות רשעותו של האחרון [אלשיך]. מדרשים אחרים דורשים את המילה "נפשו" על משה, אברהם או יעקב, שלא נשאו לשווא את נפשותיהם של אויביהם כדוגמת המצרי, נמרוד ולבן [מנחת שי].