קיומה של היבשה אינו דבר מובן מאליו, אלא עדות מתמדת לכוחו של הבורא ולשליטתו בבריאה. על פי חוקי הטבע, הארץ הכבדה הייתה אמורה לשקוע כולה ולהיות מכוסה לחלוטין תחת המים. עצם העובדה שהיבשה בולטת מעל פני הים היא נס מתמשך, המעיד על כך שה' הפך את סדרי הטבע וריכז את המים למקומות מוגדרים כדי לאפשר חיים על פני האדמה [רד"ק, מצודת דוד, אלשיך].
הפסוק מתאר את תהליך הבנייה האלוהי בשלבים: המילה יְסָדָהּ מציינת את הנחת היסודות של הארץ, בעוד המילה יְכוֹנְנֶהָ מבטאת את גמר הבניין ושכלולו [מלבי"ם]. מבחינה מוחשית, ה' בנה את הארץ ממש מעל מקווי המים הגדולים והעמיד אותה על זרמי מים, כך שהמים אינם מהווים רק את גבולות היבשה, אלא מצויים גם מתחתיה [ביאור שטיינזלץ].
עם זאת, חלק ניכר מהפרשנים מציעים הבנה שונה למילים עַל־יַמִּים ו-וְעַל־נְהָרוֹת. לשיטתם, המילה "על" בפסוק זה אינה משמעותה "מעל", אלא "סמוך" או "ליד". כלומר, ה' ייסד את יישוב הארץ בקרבת ימים ונהרות [רד"ק, מלבי"ם, מאירי]. סמיכות זו אינה מקרית אלא נועדה לתועלת הברואים, שכן לחות המים הכרחית לקיום חיים. כהמחשה לכך מציינים הפרשנים כי אין שום מקום יישוב בעולם המרוחק יותר ממהלך של שמונה עשר יום מן הים [רד"ק, מלבי"ם].
לצד המשמעות הפיזית והגיאוגרפית, הפסוק טומן בחובו גם רובד רוחני ולאומי. יש המפרשים כי הנהרות שעליהם מושתת העולם הם למעשה הנהרות הרוחניים היוצאים מגן עדן, והם אלו המעניקים את חיותם ואת קיומם לעולם הגשמי [אלשיך]. בנוסף, מסורת חז"ל קושרת את הפסוק באופן מובהק לארץ ישראל. על פי גישה זו, הימים והנהרות רומזים לשבעה ימים ספציפיים המקיפים את ארץ ישראל (ובהם ים כנרת, ים המלח והים התיכון) ולארבעה נהרות מוגדרים (הירדן, הירמוך, קרמיון ופיגה) התוחמים אותה [תורה תמימה, רש"י, רד"ק]. בעוד שהארץ כולה כוננה עבור כלל הברואים, ההר הקדוש שבתוכה נועד במיוחד לאנשים נקיי כפיים וברי לבב הדורשים את ה' [רד"ק].