העולם כולו נברא על ידי ה' ושייך לו, אך הזכות להתקרב אל נוכחותו הישירה אינה מובנת מאליה ודורשת התאמה רוחנית. למרות שכל יושבי תבל שייכים לבורא, הפרשנים מסכימים כי לא כל אדם ראוי לבוא אל מקדשו ולהתקרב אליו, שכן מדובר במקום נשגב הדורש קדושה, תשובה ומעטים הם הזוכים לכך [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מאירי].
המשורר שואל תחילה מִי יַעֲלֶה בְּהַר ה'. מקום זה מזוהה כהר המוריה, והמזמור חובר על ידי דוד המלך לאחר שקנה את גורן ארונה היבוסי [אבן עזרא]. הר זה מהווה את פסגתו הרוחנית של העולם, והוא מכוון הן להר הבית הפיזי והגלוי, והן למקדש של מעלה המצוי מעבר לעולם הגשמי [ביאור שטיינזלץ].
לאחר מכן, הפסוק עובר לשאול וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. בעוד שהעלייה להר מבטאת את הפעולה הראשונית, הפועל "יקום" מתפרש כיכולת לדור במקום [אבן עזרא], או כהישרדות ויכולת קיום והחזקת מעמד נוכח הקדושה העצומה [ביאור שטיינזלץ]. מתוך כך, מתפתחת הבחנה מהותית בין שני חלקי הפסוק: העלייה להר מבטאת התעלות רוחנית והשגת קרבה לפי שעה, ואילו הקימה במקום קדשו מסמלת מצב של דבקות מתמדת, עמידה יציבה והליכה מוחלטת בדרכי הקדושה [מלבי"ם].
ברובד היסטורי ורוחני עמוק יותר, ההבדל בין העלייה הזמנית לקימה הקבועה משקף את זמני השראת השכינה בעולם. "הר ה'" מרמז לבית המקדש הראשון, שהתקיים בזכותו של אברהם אבינו, ובו השראת השכינה הייתה בגדר "עלייה" זמנית שאינה מתמדת. לעומת זאת, "מקום קדשו" מכוון לבית המקדש השלישי והעתידי, שיתקיים בזכותו של יעקב אבינו. הבית השלישי יאופיין ברוחניות וקדושה עליונה, ובו תהיה השראת השכינה קבועה, נצחית ועצמית, ללא חשש חורבן. הבית השני אינו נרמז בפסוק, משום שחסרו בו ארון הברית וגילויים מרכזיים של כבוד ה' [אלשיך].