קריאה המנונית ונשגבת מהדהדת במרחב, ופונה אל השערים להתרומם ולפנות דרך לכניסתה של הנוכחות האלוהית [ביאור שטיינזלץ]. הפנייה אל השערים מופיעה כאן בפעם השנייה, והפרשנים מציעים שני כיוונים מרכזיים להבנת כפילות זו. הגישה הראשונה רואה בכך אמצעי ספרותי שגרתי של שירת המקרא, הכופלת את אותו עניין במילים שונות [רד"ק, מצודת דוד]. לעומת זאת, הגישה ההיסטורית-רעיונית מפרשת כי הכפילות רומזת לתקופות שונות. בעוד שהקריאה הראשונה (בפסוק ז') כוונה לבית המקדש הראשון, קריאה זו מכוונת לעתיד לבוא, לזמן ביאת הגואל ולבניין הבית העתידי. הסיבה לכך היא שבבית המקדש השני לא שרתה השכינה, ולכן נדרשת קריאה נוספת לשובו של כבוד ה׳ באחרית הימים [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד].
הקריאה שְׂאוּ מופיעה כאן בלשון פעילה, וזאת בשונה מהקריאה הסבילה ("והנשאו") שהופיעה קודם לכן. שינוי זה מלמד כי לעתיד לבוא, השערים נדרשים להתרומם מעצמם, באופן טבעי וללא כפייה. התרוממות זו אינה נובעת מפחד מעונש, אלא מתוך יראת רוממות והכנעה טבעית כלפי בורא הכל [מלבי"ם]. על פי גישה נוספת, הלשון הפעילה נובעת מכך שבאחרית הימים הצדיקים יהיו בדרגה רוחנית כה גבוהה, עד שלא יצטרכו שירימו אותם, אלא הם עצמם יישאו ויקבלו את הקדושה העליונה [אלשיך].
הציווי מופנה אל רָאשֵׁיכֶם, מילה אשר מתייחסת גם לחלקו השני של הפסוק, כאילו נכתב "ושאו פתחי עולם ראשיכם" [אבן עזרא, רד"ק]. אותם פִּתְחֵי עוֹלָם מתפרשים כפתחים שקדושתם היא נצחית ועולמית [רש"י]. ברובד עמוק יותר, פתחים אלו מסמלים את הצדיקים שיחיו באחרית הימים, אשר ישמשו כדלתות וצינורות שדרכם ישתלשל שפע של טובה וקדושה לעולם, ובזכותם ייכנס ה׳ [אלשיך].
כניסתו של מֶלֶךְ הַכָּבוֹד חותמת את המהלך כולו. כבודו של ה׳ מתייחד בכך שהוא עצמי ומוחלט. בניגוד למלך בשר ודם, שכבודו תלוי בנתיניו המכבדים אותו, כבודו של ה׳ נובע מכך שכל צבאות הבריאה שייכים לו, ולכן הוא עצמו מהות הכבוד [מלבי"ם].