תהלים, פרק נ״ז, פסוק ה׳

נסו לדמיין איך זה להרגיש שאתם מוקפים בסכנה מכל עבר וצריכים להסתתר. דוד המלך נמצא בדיוק במצב כזה, כאשר הוא נאלץ לברוח מפני שאול המלך והאנשים שלו שרודפים אחריו. כדי להסביר עד כמה המצב מפחיד, דוד מדמה את האויבים שלו לחיות טרף ולאש. הוא מספר שנַפְשִׁי, כלומר הוא עצמו, נמצאת בין לְבָאִם, שזו מילה נרדפת לאריות, ובין אנשים לֹהֲטִים, שבוערים מכעס כמו אש שורפת. דוד מסביר שהסכנה כאן אפילו גדולה יותר מסתם חיות טרף, כי מדובר בבְּנֵי אָדָם. בניגוד לאריה שיש לו רק את השיניים שה' ברא לו, לאנשים האלה יש כלי נשק של ממש. דוד מתאר אותם כאילו הגוף שלהם עצמו הוא נשק, ואומר ששִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים, כי הפנים שלהם כל כך מאיימות. אבל הדבר הכואב ביותר הוא שוּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה, כלומר, המילים הפוגעניות ולשון הרע שהם מפיצים עליו, מסוכנים וכואבים ממש כמו חרב מלוטשת.