מתוך תהומות של כאב פיזי ונפשי עולה תיאור עז של סבל עמוק, שבו ייסורי החולי מתמזגים עם בכי בלתי פוסק. דוד המלך מתאר מצב של תשישות מוחלטת, שבו אפילו הפעולה הפשוטה של הוצאת אנחה גובה ממנו מחיר כבד.
רוב הפרשנים מסבירים כי המילים יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי מתארות חולשה כה גדולה, עד שעצם האנחות, הדאגה והבכי על החולי מייגעים ומעייפים אותו לחלוטין. מנגד, גישה מדרשית ורוחנית מפרשת את המילה "יגעתי" כרומזת ליגיעה בלימוד התורה. לפי קו מחשבה זה, דוד עסק בתורה והתייגע בה אפילו מתוך ייסוריו וכאביו, במטרה להכניע את גופו ולכפר על חטאיו [תורה תמימה, אלשיך].
הבכי מתרחש דווקא בלילה, משום שזהו הזמן שבו תחושת החולי מכבידה ומתעצמת. הסבר נוסף הוא שבלילה שוררת פרטיות, ובני הבית הישנים אינם רואים אותו בבכיו [רד"ק, מאירי].
לגבי משמעות המילה אַשְׂחֶה, הפרשנים נחלקו לשלושה כיוונים מרכזיים. הגישה הראשונה מפרשת זאת מלשון שחייה במים, כלומר הוא מוריד כמות כה גדולה של דמעות עד שמיטתו צפה ושטה עליהן [אבן עזרא, רד"ק, מצודת דוד, מצודת ציון]. הגישה השנייה מסבירה את המילה מלשון רחיצה, על בסיס השפה הארמית [רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. הגישה השלישית קושרת את המילה לביטוי "סחי ומאוס", כלומר מרוב דמעות ויגון הוא ממאיס את מיטתו והופך אותה לדוחה [רש"י, מלבי"ם, מאירי].
המשורר משתמש בשתי מילים נרדפות למשכבו, אך יש ביניהן הבדל דק. בעוד שמִטָּתִי היא המיטה הכללית שעליה אדם נוטה לשכב, עַרְשִׂי היא מיטה בעלת מבנה מיוחד המיועדת לחולים, נשים או ילדים [מלבי"ם]. לחלופין, המיטה היא המסגרת הכללית, ואילו הערש הוא המקום הספציפי שבו גופו מונח [אלשיך]. את משכבו זה הוא מרטיב בדמעות עד למצב של אַמְסֶה, כלומר הוא מלחלח את המיטה עד שנדמה כי היא ניתכת ונמסה [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון].
הפרשנים מדגישים כי התיאורים הקיצוניים של מיטה השוחה ונמסה בים של דמעות נאמרו על דרך הגוזמה וההפלגה, כדי להמחיש את עוצמת הצער [רד"ק, מאירי]. עם זאת, למרות עוצמת החולי והבכי, מתברר כי הצער הגדול ביותר של המשורר נובע דווקא מאויביו וצורריו, המקשים עליו אף יותר מהמחלה עצמה [מלבי"ם].