לאחר תחינות ומכאובים, חלה תפנית דרמטית של עידוד, הודיה וביטחון מוחלט בה'. המשורר פונה אל אויביו בהכרזה נחרצת כי תפילתו התקבלה. הכרזה זו נאמרה לאחר שכבר התרפא מחוליו, או בעודו חולה, כאשר הוא מדבר על העתיד ברוח הקודש ומתוך ביטחון מלא. מכאן שכל אדם חולה המתפלל בלב נשבר יכול לאמץ פסוק זה מתוך אמונה שה' ישמע את תפילתו [רד"ק].
המשורר פוקד על אויביו: סוּרוּ מִמֶּנִּי. משמעות הקריאה היא דרישה להתרחק ולחדול מלהצר לו [אלשיך], מתוך ידיעה ברורה כי מעתה לא יוכלו לו [מצודת דוד] וכי כל התנכלותם כלפיו לא תועיל עוד [מאירי].
הוא מכנה אותם כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, והכוונה היא לעושי רע המתנפלים עליו מכל עבר [ביאור שטיינזלץ]. אלו הם צורריו שמעשיהם הרעים הפוכים ממעשיו שלו [אבן עזרא], וכן אלו ששמחים לאידו בראותם את צרתו [מאירי].
הסיבה לביטחון זה מוסברת בסיום: כִּי שָׁמַע ה' קוֹל בִּכְיִי. תפילתו התקבלה וה' ריפא אותו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. קול הבכי המוזכר כאן מתייחס לאותו בכי שבו הבטיח המשורר קודם לכן כי יבכה לפני ה' מדי לילה [אלשיך].