מזמור זה חובר על ידי דוד המלך בעת שהיה נתון על ערש דווי וסבל ממכאובים, ויש המפרשים כי הוא נאמר בדרך נבואה על כנסת ישראל הנמצאת בגלות ומשולה לאדם חולה [אבן עזרא]. מתוך סבלו, דוד מודה כי עונותיו הם שהביאו עליו את ייסוריו, ומכיר בכך שדרכי ה' הן משפט צדק [מאירי].
בקשתו המרכזית של דוד אינה להימנע לחלוטין מן העונש, אלא שהייסורים יבואו במידה וברחמים, לאט וכפי כוחו, כדי שיוכל לשאת אותם. הוא מבקש שה' לא יעניש או ייסר אותו במעשה או באמירה מתוך כעס, שכן הכאבים קשים מנשוא, בדומה לבקשתו של ירמיהו הנביא "ייסרני ה' אך במשפט" [רד"ק, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
באשר למבנה הפסוק, קיימות שתי גישות מרכזיות בקרב הפרשנים. הגישה הראשונה גורסת כי חציו השני של הפסוק, וְאַל בַּחֲמָתְךָ תְיַסְּרֵנִי, הוא למעשה כפל עניין במילים שונות של החלק הראשון, אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי, כפי שמקובל פעמים רבות בלשון המקרא [רד"ק, מצודת דוד, מאירי].
לעומת זאת, גישה שנייה מוצאת הבדלים דקים ומשמעותיים בין המונחים השונים בפסוק:
ההבדל בין אַפְּךָ לבין חֲמָתְךָ: יש המבארים כי אַף הוא כעס חיצוני וגלוי, ואילו חֵמָה היא אש כעס פנימית ונסתרת הדומה לנטירת טינה [מלבי"ם]. מנגד, יש הסבורים כי אַף הוא דווקא דרגת כעס קשה וגדולה יותר מאשר חֵמָה [אלשיך].
ההבדל בין תוֹכִיחֵנִי לבין תְיַסְּרֵנִי: תוֹכֵחָה היא לרוב התראה בדברים רכים שנועדה להשיב את האדם מדרכו הרעה לקראת העתיד, בעוד יִיסּוּר מבטא ענישה וכאב ממשי על חטאי העבר [מלבי"ם]. דעה נוספת מחלקת בין השניים בכך שתוֹכֵחָה מתייחסת ל"ייסורים של אהבה" קלים שאינם מבטלים את האדם מתורה ותפילה, ואילו יִיסּוּרִים הם מכאובים קשים וכבדים [אלשיך].
לאור הבחנות אלו, הפסוק מתפרש כבקשה מדורגת ומדויקת: דוד מבקש שכאשר ה' מוכיח אותו על מנת לתקן את עתידו (תוֹכִיחֵנִי), הדבר לא ייעשה בכעס גלוי (אַל בְּאַפְּךָ), אלא בדברים רכים כאב המדריך את בנו. אולם, כאשר מדובר בעונש על חטאי העבר, שכרוך בהכרח בכאב ובכעס גלוי (תְיַסְּרֵנִי), דוד מתחנן שלכל הפחות ענישה זו לא תנבע משנאה פנימית וטינה כשל אויב (וְאַל בַּחֲמָתְךָ), אלא תישאר בגדר ענישה של אב אוהב המייסר את בנו [מלבי"ם]. דוד למעשה מצהיר כי אינו מואס בעונש, אלא מבקש שאם נגזר עליו לסבול ייסורים קלים, הם לא יבואו ברוגז קשה, ואם נגזרו עליו ייסורים כבדים, הם לא יבואו אפילו בדרגת הכעס הפחותה [אלשיך].