נקודת המפנה של המזמור מציגה מעבר חד מייאוש לתקווה. לאחר שהמשורר היה שקוע בייסורים ופחד, הוא רואה בעיני רוחו את החלמתו הקרבה ואת השפעתה המיידית על מתנגדיו. במקביל למשמעות האישית, יש הרואים בפסוק זה רמז לתקופת הגלות, שבה העם נדמה כחולה ומדוכא, ולזמן הגאולה שבו ה' יגער באומות שהצרו לישראל [מאירי].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילים יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מתארות את תגובתם של האויבים אשר קיוו למותו של המשורר וארבו לו בחולשתו. כאשר הם יראו את החלמתו והצלחתו, הם יתאכזבו עמוקות. המילה וְיִבָּהֲלוּ מבטאת תדהמה וזעזוע, כדרך אדם הרואה דבר שנראה לו בלתי אפשרי [מצודת דוד], והיא באה כמשקל נגד לבהלה העמוקה שאחזה במשורר עצמו בתחילת חוליו [אבן עזרא].
לגבי המשך הפסוק, יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ רָגַע, עולה השאלה מדוע מוזכרת הבושה פעם נוספת ומה משמעות החזרה. בעניין זה מתפצלים הפרשנים לשני כיוונים רעיוניים:
הגישה הראשונה מפרשת את המילה יָשֻׁבוּ כחזרה בתשובה ונסיגה ממחשבות הרשע. האויבים יתחרטו על מעשיהם וישובו לבקש את שלומו של המשורר [רד"ק, אבן עזרא]. לפי קו מחשבה זה, המילה רָגַע מציינת זמן מועט וקצר [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הבושה שלהם תהיה מוגבלת לאותו רגע ראשון של פיוס בלבד, שכן המשורר ימחל להם מיד, יקבל אותם באהבה, ולא יזכיר להם עוד את עברם כדי שלא להרבות בבושתם [אלשיך, מצודת דוד].
מנגד, גישה אחרת לוקחת את כפל הבושה אל העתיד לבוא ואל יום הדין. לפי פירוש זה, הרשעים יחוו בושה כפולה: תחילה כאשר יידונו לגיהינום, ושוב כאשר ינסו לערער על הדין ויוצגו בפניהם שוב רישומי חטאיהם. הסבר נוסף לכפל הבושה הוא באכזבתן של אומות העולם לעתיד לבוא; תחילה הן יקראו לאלוהיהן השקריים ולא ייענו, וכאשר יפנו לבסוף אל ה', הוא ידחה אותן בטענה שהתייחסו אליו כאל דבר טפל לעומת העבודה הזרה, וכך יחוו בושה נוספת [רש"י].