קרה לכם פעם שהייתם חולים, והרגשתם שבלילה הכאב מתגבר וקשה יותר להירדם? זה בדיוק מה שהרגיש דוד המלך. הוא היה חולה וסבל מכאב גדול. הוא מתאר את המצב שלו במילים יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי, כלומר, הוא היה כל כך חלש, עד שאפילו הפעולה של האנחה והבכי על המחלה עייפה אותו לגמרי. דוד בכה בעיקר בלילה, כי בחושך ובשקט תחושת החולי תמיד מורגשת יותר, וגם משום שבלילה כולם ישנים ויש לו פרטיות לבכות בלי שיראו אותו.
כדי להמחיש עד כמה הצער שלו היה עמוק, דוד משתמש בתיאור ציורי ומעט מוגזם. הוא אומר אַשְׂחֶה, כלומר, הוא בוכה כל כך הרבה עד שנדמה שהמיטה שלו ממש שוחה וצפה על הדמעות. הוא מזכיר את מִטָּתִי שהיא המיטה הרגילה שעליה שוכבים, וגם את עַרְשִׂי, שזו מיטה מיוחדת שמתאימה לחולים. דוד מתאר שהוא מרטיב את המשכב שלו בדמעות עד למצב של אַמְסֶה, כאילו המיטה ממש נמסה מרוב מים. ולמרות כל הקושי והחולי, מתברר שהדבר שהכי ציער את דוד והקשה עליו אפילו יותר מהמחלה עצמה, היו האויבים שלו שניסו להרע לו.