יצא לכם פעם לבקש ממישהו טובה גדולה, ולהסביר לו בדיוק למה כדאי לו לעזור לכם? כשחיברו את התפילה הזו, האדם שהיה חולה ובצרה פנה אל ה' בבקשה מיוחדת מאוד. הוא ביקש מה' שיציל אותו וישאיר אותו בחיים, והייתה לו סיבה מצוינת: הוא הסביר שהחיים בעולם הזה הם ההזדמנות היחידה שלנו לעשות מעשים טובים, להתפלל ולהודות לה'.
הרי כשהנשמה עוזבת, הגוף נשאר דומם ולא יכול לעשות יותר שום דבר. צדיקים תמיד רוצים להמשיך לחיות כדי להספיק לעשות עוד ועוד את הרצון של ה'. כדי להסביר את זה, מופיעות כאן שתי מילים מיוחדות. המילה בַּמָּוֶת מתארת את הרגעים האחרונים של החיים, שבהם אולי אדם עדיין מסוגל להגיד תודה קטנה לה' על כל הטוב שקיבל. אבל המילה בִּשְׁאוֹל מתארת את הקבר עצמו, המקום שאליו מגיע הגוף אחרי הפטירה. שם יש שקט מוחלט ואי אפשר להודות לה' בכלל. לכן האדם מתחנן על חייו, כדי שיוכל להמשיך לנצל כל רגע בעולם הזה כדי לשבח את ה' ולעשות טוב.