מתוך תחושת ביטחון מוחלטת בניצחונו, דוד המלך מתאר את שליטתו המלאה על עמי האזור באמצעות דימויים עזים של אדנות, השפלה וכניעה.
לגבי מואב, ההכרזה מוֹאָב סִיר רַחְצִי ממחישה בוז ושעבוד עמוק. רוב הפרשנים מסבירים כי מואב משולה לקדרה או כלי קיבול שנועד לרחיצת רגליים או כלים מלוכלכים, ולא לבישול מכובד [רד"ק, שטיינזלץ]. דימוי זה מבטא את הפיכת המואבים לעבדים נרצעים, המבצעים עבור אדונם את המלאכות הבזויות ביותר, כגון נשיאת כליו לבית המרחץ [מלבי"ם, מאירי, מצודת דוד]. לצד הפירוש הפשטני, קיימת זווית רוחנית הרואה במואב מעין "סיר רחצה" שבו מיורקה והזדככה נפשו של דוד מחטאיו של אדם הראשון, זכר למוצאו מרות המואביה [אלשיך].
ביחס לאדום, המילים עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי מציגות שתי גישות פרשניות עיקריות. הגישה הראשונה מפרשת את המילה נַעֲלִי כפשוטה – נעל. השלכת הנעל על אדום (הכוללת בתוכה גם את ארם שלחמה לצידה) מהווה סמל מובהק לשעבוד, למרמס רגליים ולהשפלה פומבית וחמורה הנהוגה במזרח [רד"ק, מאירי, מלבי"ם, שטיינזלץ]. הגישה השנייה גוזרת את המילה נַעֲלִי מהשורש של מנעול או מסגר. לפי פירוש זה, המשמעות היא שדוד ישים על רגלי האדומים אזיקים ויסגור אותם במאסר תחת שלטונו [רש"י, מצודת ציון, מצודת דוד]. ברובד הסמלי, השלכת הנעל, הקשורה לעקב, מסמלת את השלכת שאריות העוונות והטומאה אל מחוץ לקדושת ישראל והטלתם על אדום [אלשיך].
הפנייה אל הפלשתים, עָלַי פְּלֶשֶׁת הִתְרוֹעָעִי, זוכה למספר פירושים מרתקים הנעים בין כניעה ללעג. קבוצת פרשנים אחת מבינה את המילה הִתְרוֹעָעִי מלשון חברות ותרועה. כלומר, הפלשתים נדרשים כעת לקבל על עצמם את עול מלכותו של דוד, להתחבר אליו ולהריע לו תרועת מלך [רש"י, מאירי, מצודת דוד, מצודת ציון]. בניגוד לעמים אחרים שהפכו לעבדים, הפלשתים רק חדלו מלהילחם והפכו לבעלי ברית כפופים [מלבי"ם]. מנגד, פרשנים אחרים קוראים את המשפט כאירוניה או כאיום. לפי גישה זו, דוד פונה לפלשתים בלעג: הריעו והשמיעו קול כפי שנהגתם בעבר, אך דעו שכבר נכנעתם ונשברתם, או לחלופין: ראו כיצד השלכתי את נעלי על אדום החזקה, ונראה אם תעזו עכשיו להריע ולצאת נגדי [רד"ק, אבן עזרא]. פירוש נוסף קושר את המילה לשבר והרס, וקורא לפלשתים להישבר תחת עוצמתו של דוד [שטיינזלץ].