זעקת המשורר מבטאת מעבר חד מתחושת נטישה ושבר צבאי, אל עבר בקשת רחמים ותקווה למנוחה. המפרשים נחלקו לגבי הרקע ההיסטורי או הנבואי שעומד בבסיס הזעקה. יש המזהים כאן תגובה למשבר צבאי ספציפי שאירע כאשר הדדעזר מלך צובא תקף ולקח שטחים מארץ ישראל הסמוכים לנהר פרת, אירוע שהיווה תבוסה ראשונה לאחר רצף של ניצחונות [רד"ק, מאירי, אבן עזרא]. לעומת זאת, יש הרואים בפסוק חזון נבואי רחב יותר; דוד המלך, בשעה שניצח את אדום, צפה ברוח הקודש את השעבוד העתידי של עם ישראל בגלויות ואת הגזירות הרעות, ועל כך נשא את תפילתו [רש"י]. גישה נוספת מסבירה כי הצרה לא נבעה מנטישה מוחלטת של ה', אלא נועדה אך ורק לעורר את העם לחזור בתשובה שלמה [אלשיך].
המשורר פותח בקביעה זְנַחְתָּנוּ, כלומר, עזבת אותנו בשעת צרה וגרמת לנו לסגת לאחור מפני האויב [מצודת ציון, מלבי"ם, שטיינזלץ]. כתוצאה מעזיבה זו, פְרַצְתָּנוּ – עשית בנו שברים ופרצות. המפרשים מדמים זאת לעיר שחומתה נפרצה וכעת האויבים חודרים לתוכה מכל עבר, כך באה המלחמה על ישראל מכל צד [מצודת דוד, מלבי"ם].
הפסוק ממשיך במילה אָנַפְתָּ, המבטאת כעס וחרון אף מצד ה' [מצודת ציון, רש"י]. עם זאת, מודגש כי אין מדובר בריחוק תמידי, אלא בכעס זמני על עוונות העם [מאירי], או במצב שבו ה' כבר כילה את חרון אפו וכעת הדין מוצה [מלבי"ם].
לבסוף, הפסוק נחתם בבקשה או בהבטחה תְּשׁוֹבֵב לָנוּ. רוב הפרשנים מסבירים ביטוי זה בשני אופנים המשלימים זה את זה: האחד, בקשה שה' ישוב אל העם ברחמים ויחזיר את רצונו אליהם [רש"י, רד"ק, מאירי]. השני, מלשון מנוחה, השקט והשבת המצב לקדמותו – תפילה שלאחר הכעס והמלחמה, ה' יעמיד את העם במצב של שלווה, יחזיר אותם למקומם הבטוח וייתן להם כוח מחודש [מצודת ציון, מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ].