לאחר האזהרה שלא לשים את המבטח בבני אדם, מזהיר כעת הכתוב מפני ביטחון בכסף וברכוש שיעמדו לאדם בעת צרה [אבן עזרא]. הפסוק מתמקד באופן ספציפי בממון שהושג בדרכים פסולות, שכן רוב העושר האנושי נצבר בדרכים אלו [רד"ק, אבן עזרא].
הפרשנים עומדים על ההבדל בין המושגים השליליים המוזכרים: עֹשֶׁק מתאר ממון שהושג באמצעות פיתוי, הונאה, ניצול, או עיכוב כספים ששייכים לאחר (כגון חוב שלא הוחזר), ואילו גָזֵל מתייחס ללקיחת ממונו של אדם בכוח הזרוע [רד"ק, אבן עזרא, שטיינזלץ].
האזהרה אַל תֶּהְבָּלוּ קוראת לאדם שלא להוסיף הבל על הבל [אבן עזרא], ולא לבנות את חייו על בסיס רכוש גזול. מעבר לכך שהדבר אסור ואינו מוסרי, אי אפשר באמת לסמוך עליו [שטיינזלץ, מצודת דוד]. [אלשיך] מוסיף זווית נוספת, ומסביר כי אל לאדם לשלות את עצמו ולחשוב שהחזקת רכוש גזול לא תעכב בעדו כאשר הוא מבקש לבטוח בה׳.
המושג חַיִל פירושו ממון ועושר, והמילה יָנוּב נגזרת מהמילה "תנובה", כלומר צומח, מתרבה ונושא פרי [רש"י, אבן עזרא, מצודת ציון]. הצירוף חַיִל כִּי יָנוּב מתייחס למציאות מתסכלת: מה קורה כאשר נראה כי הרשעים מצליחים, והעושר שהושג באמצעות גזל ועושק אכן פורח, נושא פרי ומתרבה? [רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד].
במצב כזה, ההוראה החד משמעית היא אַל תָּשִׁיתוּ לֵב. הפרשנים מסכימים כי אין להעניק תשומת לב להצלחה זו או לבטוח בה, משום שמדובר בעושר זמני וחסר בסיס. רכוש זה לא יחזיק מעמד, וסופו להשחית את בעליו ולחלוף מן העולם [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, שטיינזלץ]. לפי [מאירי], אם הפסוק מכוון כלפי אויבים, זוהי קריאה לאנשי סודו של המחבר שלא לחשוש או לפחד מהצלחתם הכלכלית של הרשעים. מנגד, [אלשיך] מציע קריאה חיובית: אם האדם אכן יימנע מעושק וגזל, עושרו יתחדש ויצמח ביושר, אך גם אז עליו להיזהר שלא להפוך את הכסף לעיקר ולא לשים בו את מבטחו המוחלט.