הפסוק חושף את הפער העמוק שבין חנופה חיצונית לשנאה פנימית, ומתאר את מזימותיהם של אויבים המבקשים להפיל אדם ממעמדו באמצעות שקרים וצביעות.
המילה מִשְּׂאֵתוֹ מובנת בקרב הפרשנים כלשון של הרמה, גדולה והתנשאות [מצודת ציון], אך קיימות גישות שונות לגבי זהותו של בעל הגדולה שבעטיו נרקמת המזימה:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בהתנשאותו של דוד ובעלייתו לגדולה. האויבים חוששים מפניו, ופחדם שמא ימלוך וינקום בהם מניע אותם לטוות מזימות נגדו כדי לסלקו [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, יש המפרשים כי המילה מתייחסת לגאוותם ורוממותם של האויבים עצמם, שבעטיה הם מתנשאים וזוממים לסלק את דוד מן העולם [מצודת דוד].
גישה שלישית קושרת זאת לפחד מפני שאול המלך; האויבים טוענים שהם רודפים את דוד רק בגלל אימתו של שאול, אך למעשה זוהי טענת שקר והם פועלים מתוך רצון ושנאה עצמאית [מלבי"ם].
לעומת פירושים אלו, המתמקדים במאבקים אנושיים, ישנה גישה הרואה בפסוק תיאור של מרידה רוחנית. לפי הבנה זו, המילה מתייחסת לגדולתו ורוממותו של ה', כאשר הרשעים מתעלמים מנוכחותו, או זוממים לפתות אנשים להתרחק מאמונתם מתוך מחשבה שה' אינו יודע את מחשבות ליבם [רד"ק, מאירי, אלשיך].
מטרת האויבים היא לְהַדִּיחַ, כלומר לסלק ולדחות את הקורבן, פעולה המדומה לדחיפתו והפלתו של גדר רעוע [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. מכיוון שאינם יכולים לפעול תמיד בגלוי, הם יִרְצוּ כָזָב – בוחרים בדרך השקר ומסכימים עם עלילות השווא המופצות על הקורבן [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. המונח כָזָב מבטא גם דבר פוסק ומאכזב, בדומה למעיין שמימיו מכזבים ופוסקים [מצודת ציון].
שיא הצביעות בא לידי ביטוי במילים בְּפִיו יְבָרֵכוּ וּבְקִרְבָּם יְקַֽלְלוּ. המעבר מלשון יחיד אל לשון רבים נועד להדגיש כי כל אחד ואחד מהם, באופן אישי, מברך כלפי חוץ מן השפה ולחוץ, אך בתוך ליבם כולם יחד שותפים לאותה קללה ושנאה [רש"י, רד"ק, מצודת דוד].
לפי קו המחשבה של המלבי"ם, המילה בְּפִיו אינה מתייחסת לפיו של האויב, אלא לפיו של שאול; האויבים מתחזים לאוהבי דוד רק משום ששאול ציווה עליהם לרגל אחריו, בעוד שבתוכם הם מקללים אותו.
במישור הרוחני, צביעות זו מתארת אנשים שמתפללים ומברכים את ה' כלפי חוץ, אך בליבם מחזיקים במחשבות כפירה ומייחסים לו דברי שקר [מאירי, רד"ק].