האדם פונה אל תוך עצמו, מדבר אל נפשו ומדריך אותה לנתק את התלות בגורמים אנושיים או בפחד מפני אויבים. הוא מורה לה למקד את כל הציפייה והביטחון בה' בלבד, מתוך ההכרה כי הוא המקור היחיד לישועה.
הפרשנים מסבירים כי המילה אַךְ משמעותה "אבל", כלומר, בניגוד לאחרים אינני חושש מהאויבים או מעצתם אלא אני פונה לה' [רד"ק, מצודת דוד], או במשמעות של "רק", לה' לבדו [אבן עזרא]. המילה דּוֹמִּי מתפרשת כהמתנה, ציפייה ותקווה [מאירי, ביאור שטיינזלץ, רד"ק]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהדובר מבקש מנפשו לייחל אך ורק לה', שכן הוא לבדו יושיע אותו ממחשבות האויבים, וכפי שמעולם באה תקוותו רק ממנו, כך יהיה גם עתה.
רובד עמוק יותר של התבוננות פנימית מציג גישה שונה למהות התפילה והתקווה. לעיתים בני אדם מתפללים לישועה פיזית, וכאשר אינם נענים מיד בגלל עוונות המעכבים זאת, הם נוטים להתייאש ולבטוח בבני אדם. משום כך, ההוראה לֵאלֹהִים דּוֹמִּי נַפְשִׁי היא קריאה לאדם לבקש מה' רק על צורכי הנפש, כגון מחילה על חטאים והתקרבות רוחנית. מתוך כך, האדם יכול להיות בטוח שכִּי מִמֶּנּוּ תִּקְוָתִי – ה' כבר ישלים מאליו את תקוותיו וצורכיו הגופניים. כלומר, כאשר האדם עושה את חלקו בתיקון הנפש, ה' דואג להשלים עבורו את צורכי הגוף [אלשיך].