הכמיהה האנושית לקרבה אל ה' והאושר העילוי שנובע מנוכחותו עומדים במרכז חוויית הדבקות. ישנה זכות יוצאת דופן השמורה לאלו הזוכים להיכנס אל המרחב המקודש ולחוות את השפע הרוחני והגשמי הנובע ממנו.
המילה תִּבְחַר נקראת כאילו נכתבה עם המילה "אשר" לפניה, כלומר: אשרי מי שאתה בוחר בו [אבן עזרא]. זהותם של אותם נבחרים שזוכים לקרבה אל ה' נידונה בקרב המפרשים. הגישה המרכזית רואה בכך התייחסות לעם ישראל כולו, ובפרט לאלו שיזכו להגיע לעת הישועה, לעלות מהגלות ולשכון בחצרות ה' [רד"ק, מצודת דוד, מאירי]. זווית אישית יותר מצביעה על הקושי הטבעי של האדם להתגבר על יצרו ללא סיוע אלוהי, ולכן המאושר הוא זה שה' מסייע לו ומקרב אותו כך שיוכל להתמיד בעבודת הבורא כל ימי חייו [מלבי"ם]. מנגד, יש המזהים את הנבחר כדמות ספציפית – הכהן הגדול, אשר שוכן במקדש ועל ידי עבודתו מושפע שפע וקדושה לכלל העם [חומת אנך].
ההתקרבות אל ה' מתוארת בפסוק כעלייה הדרגתית, המיוצגת באמצעות המילים חֲצֵרֶיךָ, בֵּיתֶךָ ו-הֵיכָלֶךָ. הפרשנים מסכימים כי יש כאן מעבר מן החוץ אל הפנים: החצר היא המבוא והכניסה, הבית נמצא לפנים ממנה, וההיכל הוא המקום הפנימי והמקודש ביותר, הוא הדביר וקודש הקודשים [מלבי"ם, מאירי]. התקדמות זו מסמלת מסלול שבו אין שום מסך או דלת הננעלים בפני המתקרבים, והיא מרמזת על מדרגות עולות של השגה רוחנית [מאירי].
כאשר הפסוק עובר לומר נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ, הוא מבטא מעבר מתיאור של המאושרים אל תפילה ובקשה של הקהל, המייחל להיות גם הוא בין המקורבים ולזכות בשפע [שטיינזלץ]. השביעה מן הטוב והקדושה מתפרשת כתענוג הנשמה בעבודת ה', הנובע מהשראת השכינה והכבוד האלוהי השורה במקום [רש"י, אבן עזרא]. שפע זה כולל בתוכו ממד כפול: "טוב הבית" מסמל את ההשפעה הגשמית והברכה החומרית, כדוגמת ירידת גשמים בעתם, ואילו "קדושת ההיכל" מסמלת את השפע הרוחני המאפשר לאדם להתקדש ולהתמיד בעבודת ה' [מלבי"ם]. המילה קְדֹשׁ משמשת כאן כתואר למקום הפנימי והמקודש ביותר בהיכל [מאירי], ויש המפרשים אותה כמוסבת על ה' עצמו, שהוא הקדוש השוכן בהיכלו [אבן עזרא].