העוצמה הטבעית האדירה המשתקפת בבריאה, ובפרט בהרים הנישאים, משמשת עדות מוחשית לכוחו הבלתי נראה של ה'. תיאור זה ממחיש כיצד הכוח האלוהי מייסד את העולם ומקיים אותו, בין אם דרך יציבותה הפיזית של הארץ ובין אם דרך כוחות הטבע המחיים אותה.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים רואה במילים אלו תיאור של בריאת העולם וביסוסו. המילה מֵכִין משמעותה מכונן ומייסד [ביאור שטיינזלץ]. ההרים מוזכרים משום שהם משמשים כמעין עמודים חזקים שעליהם נשענת הארץ [אבן עזרא], ועצם יצירתם מבטאת את התכונות שבהן נברא העולם – כוח וגבורה [תורה תמימה]. מאחר שה' איננו נראה, גבורתו משתקפת ומתגלה לעין האנושית דרך הגופים הפיזיים העצומים שברא, כמו ההר המתנשא שנערם שכבות של סלעים [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ].
לעומת גישה זו, יש המפרשים את הדברים לא על יציבות הסלעים, אלא על חיוניות הטבע והשפע. לפי דרך זו, מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ מתאר כיצד ה' מכין ומוריד מטר רב כדי לרוות את ההרים הקשים, ובכך הוא מצמיח בהם צמחייה ומזמן מזון [רש"י, מצודת דוד]. פירוש זה קושר את העניין למושג "גבורת גשמים", המבטא את עוצמת ירידת המים, עניין הקשור באופן הדוק לעבודת התפילה שבלב [תורה תמימה, רש"י].
פרשנות נוספת, בעלת אופי מליצי ומופשט יותר, קובעת כי המילה מֵכִין מוסבת על מידת הצדק שהוזכרה קודם לכן במזמור. לפי דרך זו, הצדק האלוהי הוא זה שמכונן את ההרים ומעמיד את העולם, והוא שפועל להורדת טל ומטר המצמיחים את ההרים [מלבי"ם].
בסופו של תיאור זה נאמר כי ה' נֶאְזָר, כלומר חוגר את עצמו, בִּגְבוּרָה [ביאור שטיינזלץ]. בניגוד לבשר ודם, ה' אינו צריך לשאוב או לקנות את גבורתו ממקור חיצוני בעת הצורך, אלא הגבורה שייכת לו באופן טבעי ותמידי, כמעין חגורה הנמצאת עליו תמיד, והוא מציג אותה בכל עת שיחפוץ [רד"ק]. לבסוף, תיאורי השבח הללו על יצירת הטבע אינם רק מבט לעבר, אלא רומזים לגאולה העתידית, שתהיה כה עוצמתית עד שתיחשב לתחייה או לבריאה חדשה לגמרי של העולם, בדומה לימי בראשית [מאירי].