גבורתו של ה' מתבטאת ביכולתו להשקיט סערות ומערכות גועשות, הן בטבע והן בעולם האנושי. המילה מַשְׁבִּיחַ מתפרשת על ידי רוב הפרשנים במשמעות של משקיט, משפיל ומרגיע. שְׁאוֹן הוא ההמולה, הרעש וההמייה של הים הסוער וגליו.
הפרשנים מצביעים על קשר הדוק בין שני חלקי הפסוק, העוסקים בהשקטת הים מול השקטת האומות, ומציגים שתי גישות מרכזיות להבנת קשר זה. הגישה הראשונה רואה כאן הקבלה בין שתי זירות שונות של שליטה אלוהית. כשם שה' מסוגל להשקיט את רעש גלי הים, כך בכוחו להשתיק את המהומה וההמולה של העולם האנושי [רד"ק, שטיינזלץ, מצודת דוד]. לפי הבנה זו, האות וי"ו במילה וַהֲמון משמשת כ"וי"ו ההשואה", כלומר באה ללמד שכשם שה' מרגיע את הטבע, כך הוא מרגיע את העמים [רד"ק].
הגישה השנייה מבינה את תיאור הים כמשל. הים הסוער אינו אלא דימוי לאומות העולם הרועשות והגועשות. האומות נמשלות למים עזים, והפסוק מתאר למעשה את השפלת האומות והשקטת המייתן לאחר הצלחתו של העם הנבחר [אבן עזרא, מאירי].
פעולת ההשקטה הכפולה הזו של ה' מהווה מענה לתפילתם של בני האדם. בזכות עשיית צדק, ה' מציל את האדם מכל סוגי הרעות, הן מאסונות טבעיים שאינם תלויים באדם כמו סערות הים, והן מצרות שמקורן בבחירתם החופשית של בני אדם כמו מהומת לאומים. ה' הופך את הסכנה לטובה ולשבח [מלבי"ם], ומושיע את עמו גם מפגעי הטבע והבצורת וגם מיד האויב [אבן עזרא].