שפע הברכה והמטר מתפשט ומגיע גם אל האזורים הנידחים והשוממים ביותר, ומחולל בהם מהפך של חיים ושמחה. הטבע כולו מגיב לרוויה, והנוף היבש לובש חזות של חיוניות ושגשוג.
הביטוי נְאוֹת מִדְבָּר מתייחס למקומות מדור [מצודת ציון], ובפרט למקומות מרעה שבהם שוהים הרועים וצאנם [אבן עזרא, מלבי"ם]. באשר למילה יִרְעֲפוּ, הפרשנים נחלקו כיצד להבין את פעולת הנטיפה והזרימה. הגישה המרכזית רואה בכך תיאור של השמיים הממטירים גשם על המדבר. לפי פירוש זה, חסרה בפסוק המילה "על", והכוונה היא שהשמיים מרעיפים מים על נאות המדבר בדיוק כפי שהם ממטירים על אזורי היישוב, כדי להצמיח עשב ולספק מזון ושתייה לחיות ולמקנה [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מאירי]. לעומת זאת, יש המפרשים שהמקומות היבשים והמדבריים עצמם הם אלו שנוטפים דשן ופוריות כדי להצמיח תבואה רבה [מצודת דוד]. זווית נוספת מציעה כי בשנה של ברכה, נאות המדבר אינן צריכות להיאבק כדי לשרוד, אלא מימיהן שופעים וזורמים החוצה כדי להשקות את המדבר הצחיח שסביבן [ביאור שטיינזלץ].
החלק השני של הפסוק, וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה, הוא ציור מטאפורי של הטבע, בדומה לתיאורים מקראיים אחרים שבהם עצי השדה מוחאים כף [רד"ק, מאירי]. הגבעות מתוארות כמי שחוגרות ומתעטפות בשמחה, כאשר שמחה זו מתבטאת בהופעתם השופעת של דשא, עשב ותבואה המכסים את פניהן [אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. לבוש משמח זה של צמחייה ופריחה בא כתחליף לשקים המטאפוריים שהגבעות היו חגורות בהם בעת עצירת הגשמים והיובש [רד"ק].