הקרבה אל ה' והשהות במחיצתו מהוות את פסגת האושר האנושי והרוחני, המקשרת בין עבודת ההווה לתקוות העתיד. הביטוי אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ מתפרש בכמה מישורים. ברובד ההיסטורי, הכוונה היא לכוהנים וללויים אשר שירתו וישבו בבית המקדש בזמן שהיה קיים [אבן עזרא, רד"ק]. ברובד ההתנהגותי והרוחני, חז"ל רואים בפסוק זה מקור להנהגתם של החסידים הראשונים, שהיו שוהים וממתינים בבית ה' שעה אחת טרם תפילתם כדי להכין את לבם [תורה תמימה]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק נושא עיניים אל העתיד: אשרי האדם שיזכה לחיות בבניין המקדש, להיות מיושביו ולהגיע למעלתו הרוחנית של המקום, שכן האושר האמיתי נקנה על ידי עצם הישיבה בבית ה' [רש"י, רד"ק, מצודת דוד, מאירי, אלשיך].
המילה עוֹד מובנת בשני אופנים עיקריים המשלימים זה את זה. יש המפרשים אותה כלשון נצחיות והתמדה – השבח לה' יימשך שוב ושוב [ביאור שטיינזלץ], לאורך כל ימי חייהם [רד"ק], ולנצח ללא כל הפסק של גלות [מאירי]. מנגד, פרשנים אחרים מבינים את המילה במשמעות של חזרה וחידוש: אשרי מי שיזכה שעוד הפעם יהללו את ה' בבית המקדש הבנוי, בדיוק כפי שהיללוהו בימי קדם [מלבי"ם, רש"י].
בחירת המילה יְהַלְלוּךָ בלשון עתיד, תחת השימוש בלשון עבר, טומנת בחובה הבטחה עמוקה. חז"ל לומדים מכאן רמז מובהק לתחיית המתים מן התורה. הפסוק מבטיח כי אלו היושבים בבית ה' בעולם הזה, מובטח להם שבזכות כך יזכו לשוב ולשבח אותו גם לעתיד לבוא, בגוף ובנפש [תורה תמימה, אלשיך].