געגועים עזים לקרבת ה' מקיפים את האדם בשלמותו, ומאחדים את כמיהת הנפש הרוחנית עם ביטויו של הגוף הפיזי. הכיסופים אל המקום המקודש אינם נשארים בגדר מחשבה בלבד, אלא פורצים החוצה בשירה ובתפילה.
המילים נִכְסְפָה וכן כָּלְתָה מבטאות שתיהן חמדה, תאווה וגעגועים עזים [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישנה הדרגה בעוצמת הרגש: המילה כָּלְתָה מתארת שלב מתקדם וקיצוני יותר מאשר נִכְסְפָה, מצב שבו מרוב תאווה הנפש כמעט מגיעה לידי כיליון [רד"ק, מלבי"ם, אבן עזרא]. תוספת המילה "וגם" באה להדגיש שהתשוקה חצתה את הגבולות הרגילים [אבן עזרא]. לעומת זאת, יש הסבורים כי אין הכרח לראות כאן הדרגה, אלא מדובר בכפל לשון פיוטי שנועד להדגיש את עוצמת החמדה מבלי להוסיף משמעות חדשה [מאירי].
מושא הגעגועים הוא לְחַצְרוֹת ה'. כמיהה זו נובעת מכאב הגלות והחורבן, כאשר הנפש מתגעגעת אל המקדש החרב [רש"י, אבן עזרא]. הבחירה להזכיר דווקא את החצרות ולא את ההיכל הפנימי נובעת מכך שזהו המקום שבו עמד קהל ישראל במקדש, ושם עמדו בני קרח – מחברי המזמור – ושוררו [רד"ק, אלשיך].
מתוך געגועים אלו, לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ – הם מתאווים להתפלל ולשיר שירי כיסופים אל ה' [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מצודת דוד]. הפרשנים מסכימים כי יש כאן שילוב בין הפנים לחוץ: לִבִּי מסמל את השכל, הדעת וכוונת הנפש הפנימית, בעוד וּבְשָׂרִי מסמל את הגוף הפיזי, וליתר דיוק את הפה המבטא את המילים [אבן עזרא, רד"ק, מאירי]. השילוב ביניהם מלמד ששירה ותפילה אמיתיות אינן יכולות להסתכם בדיבור מהשפה ולחוץ, אלא דורשות את חיבור רנת הפה עם כוונת הלב [רד"ק, מאירי].
מזווית נוספת, אף שהנפש הרוחנית נמשכת בטבעה אל העולמות העליונים, היא מתאווה דווקא לחצרות ה' שבעולם הזה, כדי שגם הגוף הפיזי יוכל לקחת חלק בהנאה הרוחנית ולשורר לה' [אלשיך].