האם יצא לכם פעם להתגעגע למקום אהוב כל כך, עד שפשוט לא יכולתם להפסיק לחשוב עליו? אחרי שבית המקדש נחרב ועם ישראל יצא לגלות, בני קורח, שכתבו את המזמור, הרגישו בדיוק את ההרגשה הזו. הם מתארים געגוע עצום לה', שמתחיל במילה נִכְסְפָה, שמשמעותה רצון עז וחזק, וממשיך למילה כָּלְתָה, שמתארת שלב אפילו יותר מתקדם, מצב שבו מרוב געגוע הנפש מרגישה שהיא כמעט נגמרת ואין לה יותר כוח. התוספת של המילה וְגַם באה להראות לנו שהתשוקה הזו עברה את כל הגבולות הרגילים.
הם מתגעגעים במיוחד לְחַצְרוֹת ה', כלומר לחצרות של בית המקדש, כי זה היה המקום שבו כל עם ישראל עמד, ושם גם הם עצמם עמדו ושרו לה'. מתוך הגעגוע החזק הזה, הם אומרים שלִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ, כלומר הם מתאווים מאוד לשיר ולהתפלל אל ה'. המילה לִבִּי מסמלת את המחשבה והכוונה הפנימית שלנו, והמילה וּבְשָׂרִי מסמלת את הגוף שלנו, ובמיוחד את הפה שאומר את המילים. החיבור הזה מלמד אותנו סוד חשוב: תפילה ושירה אמיתיות לה' לא יכולות להיות רק מילים שיוצאות מהפה ללא כוונה, אלא הן חייבות לחבר יחד את המילים של הגוף עם הכוונה האמיתית של הלב.