השתוקקות עמוקה ואהבה עזה לנוכחות האלוהית עומדות בלב קריאתו של המשורר. הכיסופים מופנים אל המקום שבו בחר ה' האינסופי להשרות את שכינתו, ובכך לגשר על הפער שבין העולמות הרוחניים לעולם החומרי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא כי המילה יְּדִידוֹת משמעותה אהובות, חביבות ומלאות נועם. המשורר מביע באמצעותה את אהבתו העצומה ואת רצונו העז להימצא במקומות אלו [רש"י, רד"ק, אבן עזרא, מצודת דוד, מצודת ציון, מאירי, ביאור שטיינזלץ].
מעבר לאהבה הפשוטה למקום, טמונה כאן פליאה על עצם החיבור בין העולמות. הקדוש ברוך הוא, שהוא אלוהי צבאות המלאכים והשׂרפים הרוחניים, בחר לחבב דירה גשמית בעולם התחתון ולשכון בקרב בני אדם [אלשיך].
גישה נוספת מציעה התבוננות רב-ממדית על המילה מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ, המחלקת את המושג למשכן של מעלה ולמשכן של מטה. המשכנות העליונים הם הטרקלין וההיכל הרוחני שבעולם העליון, בעוד שהמשכנות בעולם הזה נחשבים כ"חצרות ה'" וכפרוזדור בלבד המוביל אל אותו היכל עליון [אלשיך, חומת אנך].
השימוש בשורש המילה יְּדִידוֹת שוזר יחד שרשרת היסטורית ורוחנית של אהבה. בית המקדש עצמו, המכונה ידיד, נבנה על ידי שלמה המלך שנקרא "ידידיה", בחלקו של שבט בנימין שכונה "ידיד ה'". הבית נבנה בעבור ה' שנקרא אף הוא ידיד, ובזכות אברהם וישראל שזכו גם הם לתואר זה. כך הופכים המשכנות לנקודת מפגש וחיבור של כלל האהובים והידידים [תורה תמימה].