מתוך כמיהה עמוקה וגעגוע, מתפרצת תחינה ישירה אל ה׳ להפוך את התקווה הפנימית למציאות. לאחר שהמשורר תיאר את מעלתו של המקום הנבחר, הוא נושא תפילה נרגשת לשוב אליו [מאירי].
הבקשה שִׁמְעָה תְפִלָּתִי מתפרשת בכמה רבדים. יש שרואים בה תפילה לבניין בית המקדש [רש"י], או בקשה לקרב את הגאולה [רד"ק, אבן עזרא]. מעבר לכך, התפילה היא שהמסילות והדרכים אל המקדש, שעד כה היו קיימות רק במחשבה, בתקווה ובחשק שבלב, יתממשו בפועל, וה׳ ישיב את עמו לצעוד בהן באמת [מלבי"ם].
הפנייה הכפולה אל יְהֹוָה אֱלֹהִים צְבָאוֹת ואל אֱלֹהֵי יַעֲקֹב יוצרת הקבלה בין העולמות. המילה צְבָאוֹת מכוונת למלאכי השרת שבשמים, וכנגדם מוזכר יעקב, שכן בניו ושבטיו, שאין בהם זר, הם צבאותיו של ה׳ בארץ [אבן עזרא, רד"ק]. בנוסף, התואר מציין שלמרות שישנם מלאכים מיוחדים שתפקידם להקשיב ולהעלות את התפילות, המשורר מבקש שה׳ לא ירחיק את עצמו, אלא ישמע את התפילה בעצמו, באופן ישיר [אלשיך].
ההזכרה של אֱלֹהֵי יַעֲקֹב מציפה את יחסו המיוחד של ה׳ לאבות. כשם שה׳ הבטיח לשמור על יעקב ואף שלח מחנה מלאכים להגנתו, ובכל זאת המשיך להקשיב לתפילתו האישית בעת צרה, כך מבקש המשורר שה׳ יאזין לו ישירות, שכן דבריהם של אהוביו ערבים לו [אלשיך].
המילה סֶלָה החותמת את הפסוק משמשת כסיום של עניין זה [מלבי"ם], אך טמונה בה גם בקשה מתמשכת: שה׳ ימשיך תמיד להקשיב ולשמוע את התפילות, אף לאחר שכבר שמע וענה להן [אלשיך].