קרה לכם פעם שרציתם משהו כל כך חזק, שפשוט לא יכולתם להפסיק לחשוב עליו, ורק חיכיתם לרגע שבו הוא יקרה באמת? המשורר מרגיש געגוע עצום בלב. אחרי שהוא חלם וחשב כל כך הרבה על בית המקדש ודמיין את הדרכים שמובילות אליו, הוא פונה אל ה׳ בהתרגשות ומבקש: שִׁמְעָה תְפִלָּתִי. הוא מתפלל שהחלום שלו יתגשם, שבית המקדש ייבנה מחדש, ושהוא יוכל לצעוד בדרכים האלה באמת ולא רק במחשבות.
כדי לבקש את זה, הוא קורא לה׳ בשם צְבָאוֹת. למה דווקא בשם הזה? כי לה׳ יש צבא של מלאכים בשמים, אבל יש לו גם צבא של אנשים כאן בארץ, ואלו הם עם ישראל. המשורר מבקש מה׳ בקשה מיוחדת: אפילו שיש לך מלאכים שתפקידם להקשיב לתפילות, אני מבקש שאתה בעצמך תקשיב לתפילה שלי, באופן ישיר.
הוא גם קורא לה׳ בשם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. זה מזכיר לנו את יעקב אבינו. ה׳ שמר על יעקב ושלח מלאכים שיגנו עליו, אבל כשיעקב היה בצרה והתפלל, ה׳ הקשיב לו בעצמו. המשורר מזכיר את זה כי הוא יודע שה׳ אוהב לשמוע את התפילות של האנשים שקרובים אליו.
בסוף הבקשה מופיעה המילה סֶלָה. המילה הזו אומרת שהחלק הזה של התפילה הסתיים, אבל מסתתרת בה גם תקוה להמשך: שה׳ תמיד ימשיך להקשיב ולשמוע את התפילות שלנו, לתמיד.