האדם המאושר אינו רק זה הנמצא פיזית בקרבת ה', אלא מי שמוצא בו את מקור כוחו הפנימי. הזיקה אל ה' מתוארת כמסע פנימי עמוק, שבו הלב עצמו הופך למערכת של דרכים ושבילים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי עוֹז לוֹ בָךְ מתאר אדם ששם את מבטחו בה' ומוצא בו את מקור כוחו [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הפרשנים מציעים כיוונים שונים להבנת מהות הכוח הזה. במישור המעשי, מדובר בעולי הרגל לירושלים הזקוקים לכוח פיזי במסעם [אבן עזרא], או לחלופין, באנשים שאינם יכולים לעלות לבית ה' בפועל אך שומרים על תקווה חזקה לישועה [מלבי"ם]. במישור השכלי, הכוח מתפרש כגבורה להטריח את העצמי בלימוד חכמה כדי לדעת את ייחוד ה' [רד"ק, מאירי]. מעבר לכך, הכוח מזוהה עם התורה עצמה, המשמשת כתבלין המכשיר ומתקן את יצר הרע [חומת אנך], ויש אף המפרשים זאת כמדרגה עליונה שבה האדם מתבטל והופך למעין מרכבה לשכינה [אלשיך].
המילה מְסִלּוֹת משמעה שבילים ודרכים [מצודת ציון], והפרשנים נחלקו בשאלה לאן מובילות דרכים אלו המצויות בלב. גישה אחת קושרת זאת לבית המקדש ולכיסופים אליו: ליבם של עולי הרגל מרוקן ממחשבות אחרות ומלא רק בדרכים הפיזיות העולות לבית ה' [אבן עזרא, מצודת דוד]. גם כאשר הדרך חסומה בפועל, ליבם חוזה מסילות כבושות של תקווה לשוב לציון [מלבי"ם].
גישה שנייה רואה בביטוי מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם מסע מוסרי ואינטלקטואלי. האדם מחשב בליבו דרכים ליישר את אורחות חייו [רש"י], וצועד מדי יום בשבילי הדעת של הכרת ה' [רד"ק]. בלימוד עצמו, המסילות מסמלות גישה של סדר והדרגתיות, מתוך אזהרה שלא להרוס ולמהר אל סודות עמוקים, אלא לסלול דרך וללמוד צעד אחר צעד [מאירי].
גישה שלישית מתמקדת בנפש האדם ובגורל נשמתו. המסילות בלב משקפות את המאבק בין שני היצרים באדם – היצר הטוב והיצר הרע – אשר מתוקנים יחד ומופנים לטובה באמצעות התורה [חומת אנך]. במבט אל אחרית ימיו של האדם, המסילות מייצגות את הדרכים שבהן תעבור נשמת הצדיק לאחר מותו, כאשר הוא מהרהר בליבו ביראה באיזו דרך יוליכו אותו בעולם הבא [אלשיך].