קריאה של כמיהה וחיבור עולה מן הפסוק, המבטא רצון עז של אוהב לשמוע את קולו של האהוב המוקף בקהל שומעים. הקידומת באות ה' במילה הַיּוֹשֶׁבֶת משמשת כה"א הקריאה, כפנייה ישירה אל הדמות, והמילה מַקְשִׁיבִים מבטאת שמיעה והאזנה בתשומת לב [מצודת ציון].
ברובד הפשט, הפסוק מתאר שיחה בין חתן לכלה או בין דוד לרעייתו. הדוד פונה אל אהובתו הנמצאת בגנים ומוקפת בחבריה או ברועים אחרים המאזינים לדבריה. בגלל נוכחותם, הוא מבקש ממנה להשמיע את קולה הערב במיוחד עבורו [ביאור שטיינזלץ]. יש המפרשים כי הוא מבקש שתלחש את סודותיה רק לו, כדי שהאחרים לא ישמעו ויחקו אותה [מצודת דוד], או שתלחש לו לברוח עמה בחשאי בטרם ירגישו בהם הנוכחים [אבן עזרא, מלבי"ם].
ברובד האלגורי, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק מתאר את הדו-שיח בין ה' לכנסת ישראל. המונח בַּגַּנִּים מסמל את בתי הכנסיות ובתי המדרשות שבהם ישראל יושבים, במיוחד בעת פיזורם בגלות בין האומות [רש"י, תורה תמימה, צרור המור]. דעות נוספות מזהות את הגנים עם בית המקדש [אבן עזרא], או עם גן עדן התחתון שבו שוהה הרוח לאחר פטירת האדם [מלבי"ם]. מנגד, יש הרואים ביושבת בגנים תיאור להמון העם העוסק בחיי המעשה, במסחר ובחקלאות [ספורנו], או תיאור פילוסופי של השכל האנושי השוכן בתוך החושים הגופניים [רלב"ג].
לגבי זהותם של החֲבֵרִים המאזינים, עולות כמה תפיסות מרכזיות. הגישה הראשונה מזהה את החברים כמלאכי השרת. המלאכים, שהם דוגמתם הרוחנית של ישראל, באים לבתי הכנסיות וממתינים לשמוע את קולם של ישראל בתפילה, בקריאת שמע ובדברי קדושה. ה' מבקש מישראל להשמיע את קולם תחילה, ורק לאחר מכן מצטרפים המלאכים ואומרים שירה בשמים [רש"י, צרור המור, תורה תמימה].
גישה שנייה רואה בחברים את תלמידי החכמים. הפסוק מתאר מצב אידיאלי שבו תלמידי החכמים יושבים בבתי המדרש ומקשיבים זה לזה בלימוד ההלכה בנחת, ללא קנאה, תחרות או איבה. כאשר הם לומדים יחד ומכוונים את דעתם לקבלת עול מלכות שמים בקול אחד, ה' שומע לקולם. אך אם התפילה והלימוד נעשים בטירוף הדעת או מתוך מחלוקת ושנאה, הדבר גורם לסילוק השכינה [תורה תמימה]. בהקשר זה, הפסוק גם קורא להמון העם העובד לפרנסתו לתמוך כלכלית באותם תלמידי חכמים, ובכך לזכות שקול התורה יישמע בזכותם [ספורנו].
היבטים נוספים בפרשנות מדגישים את הקשר הבלעדי עם ה'. ה' פונה למלכות יהודה, ששאר העם מקשיב לעצתה, ומבקש ממנה להשמיע את קולה ותפילתה אך ורק לו, מבלי לפנות לאלוהים אחרים [מצודת דוד]. בעולמות העליונים, הרוח שעדיין קשורה לנפש ולגוף אינה יכולה להתאחד עם ה' בכל עת, ולכן ה' מבקש ממנה להשמיע את קולה ולהתעלות בזמנים מיוחדים ומזומנים, כגון בשבתות וימים טובים [מלבי"ם].