הפסוק מצייר תמונה של אחוזה חקלאית מפוארת ורווחית השייכת למלך שלמה, אשר מופקדת בידי שומרים המכניסים לבעליה הון רב. תיאור פסטורלי וכלכלי זה משמש מצע עשיר לפרשנויות אלגוריות, השוזרות יחד את יחסי האהבה, ההיסטוריה הלאומית של עם ישראל, ותהליכי הנפש והשכל.
ברובד הפשט, האהובה משווה את עצמה למלך שלמה. לִשְׁלֹמֹה היה כרם במקום הנקרא בְּבַעַל הָמוֹן – אזור מישור [רש"י, מצודת ציון] המאוכלס בהמון עם רב [אבן עזרא, מצודת דוד]. בשל גודלו, הוא נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים, שומרים שהתחלפו ועיבדו אותו, וכל אחד מהם הפיק מהיבול רווח נאה של אֶלֶף כָּסֶף [מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. על רקע זה מדגישה האהובה כי בניגוד לשלמה הזקוק לשומרים ומחפש רווח כספי, היא מעניקה את אהבתה בחינם [אבן עזרא, מצודת דוד]. בראייה משפחתית, שלמה מסמל דמות אב או אפוטרופוס המפקיד את השמירה על האחות הקטנה בידי אחיה [ביאור שטיינזלץ].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא קריאת הפסוק כמשל היסטורי-לאומי, שבו הכֶּרֶם מסמל את עם ישראל, על בסיס דברי הנביא ישעיהו "כי כרם ה' צבאות בית ישראל". השם לִשְׁלֹמֹה אינו מכוון למלך ההיסטורי, אלא לה', "המלך שהשלום שלו" [תורה תמימה, צרור המור, עזרא בן שלמה, ספורנו].
מיקומו של הכרם בְּבַעַל הָמוֹן מתפרש במספר אופנים: יש שראו בכך רמז לירושלים ההומת אדם [רש"י], ויש שפירשו זאת על ארץ ישראל כולה, הנתונה לשליטתו הישירה של ה', שהוא בעל ההמון של העולם כולו [צרור המור]. מנגד, יש שמזהים בביטוי ביקורת על העם שנהה בהמוניו אחר עבודת האלילים של הבעל [תורה תמימה], או רמז לאומות העולם הרבות שהקיפו את ישראל [עזרא בן שלמה].
מסירת הכרם לַנֹּטְרִים נתפסת כאלגוריה כואבת לגלות. ה' מסר את עמו לידי אדונים קשים – האימפריות של בבל, מדי, יוון ואדום [רש"י], או לשרי אומות העולם [צרור המור, עזרא בן שלמה]. הביטוי אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ אֶלֶף כָּסֶף מתאר את הניצול הכלכלי והפיזי של ישראל בגלות, כאשר האומות גבו מהם מיסים כבדים [רש"י, עזרא בן שלמה]. קו פרשני ממוקד מזהה את האִישׁ כנבוכדנצר מלך בבל, ואת האֶלֶף כאלף הצדיקים והחכמים ("החרש והמסגר אלף") שהוגלו מירושלים. על אף צדקותם הרבה, הם לא יכלו להגן על דורם מפני החורבן [תורה תמימה, צרור המור]. גישה היסטורית אחרת קושרת את הפסוק לפילוג הממלכה: השומרים הם מלכי ישראל שמשלו בזה אחר זה, והאלף מסמל את עשרת השבטים שנקרעו ממלכות בית דוד ונמסרו לירבעם בן נבט [אבן עזרא, מצודת דוד].
לצד משמעויות הגלות, הפסוק זוכה גם להארות רוחניות ופילוסופיות חיוביות. הכֶּרֶם נמשל לסנהדרין, שחכמיה ישבו בשורות מדויקות כנטיעות כרם [תורה תמימה]. הנֹּטְרִים הם חכמי הדור, ואֶלֶף כָּסֶף מסמל את שפע התלמידים שכל חכם מעמיד כדי להגדיל תורה [ספורנו].
במישור האישי-פסיכולוגי, הכרם מייצג את שלל המעשים, החכמה והמצוות של האדם. השומרים הם כוחות הגוף והנפש המשרתים את השכל, והרווח העצום הוא ההישג הרוחני [מלבי"ם]. בראייה פילוסופית עמוקה, שלמה הוא השכל האנושי, והכרם בְּבַעַל הָמוֹן הוא המציאות החומרית המאופיינת בריבוי פרטים. תפקידם של החושים והדמיון (השומרים) הוא לאסוף את המידע מתוך הריבוי, והבאת האֶלֶף מסמלת את הפסגה האינטלקטואלית: היכולת לזקק מתוך ריבוי הפרטים החומריים השגה שכלית אחת, שלמה ומאוחדת [רלב"ג].