בשיאו של הקשר הזוגי עולה בקשה עמוקה לחיבור מוחלט ובלתי ניתן לניתוק. לאחר תקופות של חיזור, היעלמות וגעגוע, הרעיה מוותרת על קיומה הנפרד ומבקשת להיצמד לאהובה לחלוטין. האהבה המתוארת כאן אינה רק רגש נעים, אלא נושאת בחובה עוצמה אדירה, חסרת פשרות ולעיתים אף מאיימת, התובעת בלעדיות מוחלטת.
הבקשה "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל־לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל־זְרוֹעֶךָ" מבטאת את הרצון לקשר קבוע. החותם הוא טבעת או אביזר אישי שאינו מועבר מאדם לאדם, ומשמש לחתימת איגרות [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. הבקשה היא שהאהבה תהיה קבועה וחקוקה בלב ובמעשה, מבלי לזוז לעולם [מצודת דוד, רלב"ג]. במישור הסמלי, כנסת ישראל מבקשת מה' שיזכור אותה תמיד, במיוחד בזמן הגלות ובחבלי משיח [צרור המור, אלשיך, ספורנו, אבן עזרא]. ה"לב" מסמל את מחשבתו ורחמיו של ה', ואילו ה"זרוע" מסמלת את פעולותיו, מידת הדין או התגלות כוחו לעיני העולם [אלשיך, ספורנו, מלבי"ם]. גישה אחרת רואה בלב ובזרוע רמז לקיום המצוות הפיזיות של קריאת שמע והנחת תפילין, המונחות כנגד הלב ועל היד [תורה תמימה, עזרא בן שלמה]. אחד הפרשנים מציע דימוי מרתק: כשם שהאותיות החקוקות על החותם נראות הפוכות, אך כאשר מטביעים אותן הן מופיעות ישרות וברורות, כך מבקשים ישראל שאפילו אם מעשיהם בעולם הזה פגומים והפוכים, ה' יראה אותם במחשבתו כישרים ורצויים [אלשיך].
הקשר מתואר במילים "כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה". האהבה היא עזה – חזקה ועוצמתית. בדומה למוות, היא טוטאלית, בלתי הפיכה ובולעת הכל, ולא ניתן להיחלץ ממנה [ביאור שטיינזלץ, רלב"ג]. אהבה זו עומדת מול איום המוות, שכן האוהב מעדיף למות ולא להסיר את אהבתו [מצודת דוד]. בנמשל, מדובר באהבתם העצומה של ישראל לה', שבשלה הם מוכנים למסור את נפשם ולהיהרג על קידוש השם [רש"י, חומת אנך, מלבי"ם]. מסירות נפש זו אף מוצגת ככפרה על חטאיהם [צרור המור, אלשיך]. אהבה זו משקפת גם את אהבתו העזה של ה' לישראל, העומדת בשורה אחת עם האהבות הגדולות בהיסטוריה [תורה תמימה].
לצד האהבה ניצבת הקנאה, שהיא "קָשָׁה כִשְׁאוֹל". אין מדובר כאן רק בצרות עין, אלא בתביעה אבסולוטית לבלעדיות על מושא האהבה, או בצער עמוק על כך שהאחר זוכה לדבר שאינו בהישג ידך [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. תחושה זו קשה ואכזרית כמו השאול – בור הקבר [מצודת ציון, רלב"ג]. רוב הפרשנים רואים בקנאה זו ביטוי לסבלות הגלות. זהו הכאב העצום של ישראל הרואים את אומות העולם יושבות בשלווה ובביטחון, בעוד הם גולים, נרדפים ומושפלים [מצודת דוד, חומת אנך, אלשיך]. מנגד, יש המפרשים זאת כקנאתם ושנאתם של אומות העולם כלפי ישראל, הנובעת דווקא מהקשר הבלעדי של ישראל עם ה' [רש"י]. בנוסף, זוהי קנאתו הקשה של ה' כאשר ישראל חוטאים בעבודה זרה, שהרי ככל שהאהבה עזה יותר, כך הקנאה הנולדת מבגידה בה היא קשה ואכזרית יותר [תורה תמימה].
עוצמת הרגשות הללו מתוארת בסוף הפסוק: "רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה". הרשפיה – הגחלים הבוערות וניצוצות האהבה והקנאה – יוקדים כאש עצומה [מצודת דוד, מצודת ציון, אבן עזרא]. המילה שלהבתיה מתארת להבה אדירה, כאשר צירוף שם ה' (י-ה) בסופה נועד להעצים ולהגדיל את ממדיה [מצודת ציון], או להורות על אש חזקה הבוקעת משלהבת של גיהינום [רש"י]. לא מדובר באש ארצית רגילה, אלא באש עליונה ושמימית ששום מים לא יוכלו לכבות [תורה תמימה]. טבעה של השלהבת לעלות תמיד למעלה, ודבר זה מרמז על הכאב והקנאה על כך ששמו של ה' בעולם הזה אינו שלם, והבערה הפנימית היא כמיהה לשלמות השם ולגאולה [צרור המור, אלשיך].