שיר השירים, פרק ח׳, פסוק ו׳

יצא לכם פעם לאהוב מישהו כל כך, עד שרציתם להיות קרובים אליו לתמיד ולא להיפרד ממנו לעולם? כך בדיוק מרגיש עם ישראל כלפי ה׳. מתוך האהבה העצומה הזו, עולה בקשה מיוחדת: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל־לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל־זְרוֹעֶךָ. בעבר, חותם היה טבעת אישית ומיוחדת שבעזרתה היו חותמים על מכתבים חשובים, ואיש לא העביר אותה לאדם אחר. עם ישראל מבקש מה׳ שהקשר ביניהם יהיה קבוע וחזק בדיוק כמו החותם הזה, ושיישאר חקוק תמיד בלב, שמסמל את המחשבה והרחמים של ה׳, ועל הזרוע, שמסמלת את המעשים שלו. הקשר הזה כל כך מיוחד, כִּי־עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה. זוהי אהבה חזקה ועוצמתית מאוד של ישראל לה׳, אהבה שמוכנים למסור את הנפש ולעשות הכל למענה. לפעמים, כשישראל נמצאים בגלות ורואים את העמים האחרים יושבים בשלווה, הם מרגישים כאב גדול וצער עמוק. התחושה הזו נקראת קִנְאָה, והיא קָשָׁה כִשְׁאוֹל, כמו בור עמוק של געגוע. אבל האהבה הזו לעולם לא נכבית. היא מלאה בניצוצות וגחלים בוערות, רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. זו לא אש רגילה שאפשר לכבות, אלא אש עליונה ושמימית, להבה אדירה של אהבה שתמיד שואפת לעלות למעלה ולחבר אותנו בחזרה אל ה׳.