תארו לעצמכם שאתם הולכים במסע ארוך במקום שומם, יבש וריק לגמרי, ותוך כדי ההליכה הקשה אתם מחזיקים חזק ביד של מישהו שאתם אוהבים וסומכים עליו. ה' מסתכל עלינו, על עם ישראל, ושואל בהתפעלות ובגאווה מִי זֹאת עֹלָה מִן־הַמִּדְבָּר. ה' משבח אותנו על כך שדווקא במקום קשה כמו המדבר, הצלחנו להתעלות, לקבל את התורה ולהיות קרובים אליו. בזמן ההליכה הזו, עם ישראל מִתְרַפֶּקֶת עַל־דּוֹדָהּ, כלומר נשענת על ה', נצמדת אליו חזק ולא עוזבת אותו מתוך אהבה גדולה.
ואיפה התחיל הקשר המיוחד והקרוב הזה? כנסת ישראל מזכירה לה': תַּחַת הַתַּפּוּחַ עֽוֹרַרְתִּ֔יךָ. עץ התפוח מסמל את הר סיני. למה דווקא תפוח? כי בעץ התפוח הפירות המיוחדים יוצאים עוד לפני העלים. כך גם אנחנו, במעמד הר סיני, מיהרנו ואמרנו לה' "נעשה" עוד לפני שאמרנו "נשמע". שם, למרגלות ההר, עוררנו את האהבה של ה' אלינו בעזרת התפילות והרצון שלנו.
לבנות קשר כזה דורש מאמץ, ולכן נאמר שָׁ֚מָּה חִבְּלַ֣תְךָ אִמֶּ֔ךָ. המילה הזו מזכירה חבלי לידה, כלומר את המאמץ העצום שיש כשתינוק חדש מגיע לעולם. ה' מתואר כאן ממש כמו אימא אוהבת שהתאמצה והוציאה אותנו ממצרים, רק כדי להוליד אותנו מחדש כעם שלו ולעטוף אותנו באהבה.