שיר השירים, פרק ח׳, פסוק י״ד

יצא לכם פעם להיפרד ממישהו שאתם אוהבים מאוד, אבל ידעתם שהוא בטוח יחזור אליכם? ממש בסוף המגילה, אנחנו מוצאים פרידה כזו, שיש בה המון געגוע אבל גם הבטחה גדולה. עם ישראל נמצא בגלות, רחוק מהארץ שלו, והוא פונה אל ה' בבקשה מיוחדת. אנחנו אומרים לו בְּרַח דּוֹדִי, כלומר, אנחנו מבקשים מה' שימהר להוציא אותנו מהגלות הארוכה. בהמשך אנחנו אומרים וּדְמֵה, שפירושו תהיה דומה, לְעֹפֶר, שהוא הבן הצעיר של האייל. למה דווקא לצבי או לאייל? קודם כל, כי הם רצים מהר מאוד, ואנחנו מבקשים שה' ימהר ויביא את הגאולה. אבל יש לצבי עוד תכונה מיוחדת: גם כשהוא בורח ומתרחק, הוא תמיד מסתובב, מביט לאחור, ובסוף חוזר בדיוק למקום שממנו הוא יצא. כך אנחנו בטוחים שעם ישראל יחזור הביתה לירושלים. ולאן נחזור? עַל הָרֵי בְשָׂמִים. הכוונה היא להר המוריה ולהר ציון, המקום שבו עתיד להיבנות בית המקדש שלנו. קוראים למקום הזה כך, כי שם היו מקטירים את הקטורת שהפיצה ריח טוב ונעים של בשמים.