שיר השירים, פרק ח׳, פסוק י״ד

הרעיה, המייצגת את עם ישראל, פונה אל ה' מתוך הגלות בקריאה בְּרַח דּוֹדִי, המבטאת בקשה למהירות הליכה ומרוצה כדי להוציא אותנו משם, או לחלופין שירד ממרומים ויבוא לשכון בקרב עמו. היא מבקשת וּדְמֵה־לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים, כלומר עורכת דימוי והשוואה לוולד הצעיר של האייל, כדי שה' יחיש את הגאולה בקלות מרוצה וישגיח עלינו תמיד כצבי הנוהג לישון בעין אחת פקוחה. יעד הבריחה הוא עַל הָרֵי בְשָׂמִים, רמז להר המוריה ולבית המקדש שבו הוקטרה הקטורת ובו זכות קורבנות האבות מזרזת את הישועה. כשם שהצבי בורח אך מביט לאחור ושב למקומו, כך מובטח שה' יחזור לאהובתו וישיב את עמו לירושלים, אל גאולה שתהיה שלמה ובשלה כריחם של הבשמים.