הבורא מביא על העם פורענויות קשות והרסניות כקריאת השכמה אחרונה, המותירות אותם שורדים בקושי רב, אך הם נותרים באדישותם העיקשת. מילים אלו מהוות שיא טרגי של שורת התראות אלוהיות, וממחישות את חורבנה ההדרגתי של האומה מול סירובה לשוב מדרכיה הרעות.
הביטוי הָפַכְתִּי בָכֶם כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה מתפרש בשתי דרכים עיקריות. גישה אחת מפרשת זאת כפשוטו, תיאור של אש ורעמים שירדו עליהם מן השמיים [אבן עזרא], מהומות שבאו מלמעלה והפכו עליהם את עולמם [ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, הגישה ההיסטורית רואה בכך תיאור מטפורי לחורבן ולגלות. לפי פירוש זה, תוכחה זו מהווה את ההתראה החמישית במספר, ומכוונת לגלויות הראשונות שביצע מלך אשור. מקצת הארץ נחרבה והפכה שוממה מאדם ממש כסדום ועמורה, עוד בזמן שהעם ישב בתוכה [רד"ק]. החרבן פקד תחילה את שבטי עבר הירדן, ראובן, גד וחצי שבט המנשה, ולאחר מכן את אזורי הגליל ונפתלי [אברבנאל, מלבי"ם].
מתוך ההרס הזה, שארית הפליטה מתוארת במילים וַתִּהְיוּ כְּאוּד מֻצָּל מִשְּׂרֵפָה. המילה כְּאוּד מתארת גזיר עץ המשמש לערבוב ונדנוד האש [מצודת ציון], אשר נאכל באש משני קצותיו ותוכו נחרך [מלבי"ם], כך שחלקו שרוף וחלקו טרם נשרף [ביאור שטיינזלץ]. כתוצאה מכך, מראהו של האוד הוא שחור, חשוך וקודר [רש"י]. במישור הלאומי, האוד המוצל מסמל את המעטים ששרדו את החורבן [רד"ק]. באופן ספציפי, הכוונה היא לעיר הבירה שומרון ובנותיה, שניצלו מיד מלך אשור ונותרו לבדן לאחר שאר הגלויות [מלבי"ם, אברבנאל].
אולם, למרות ההצלה הדרמטית, נחתמים הדברים בתוכחה וְלֹא־שַׁבְתֶּם עָדַי. העם רואה את כל החורבן שסביבו, חווה את ההצלה של הרגע האחרון, ובכל זאת אינו חרד ואינו שב אל ה'. במקום לנצל את ההזדמנות, לחזור בתשובה ולהינצל מהמשך מסע הכיבוש האשורי, יושבי שומרון נותרו במריים וסירבו להתקרב אל ה' [רד"ק, מלבי"ם, אברבנאל].