קול הנבואה מופנה לעיתים לא רק אל המנהיגים עצמם, אלא אל המעגל הקרוב אליהם הנהנה מפירות השחיתות. תוכחה חריפה זו מופנית כלפי נשות האצולה והעושר, החיות חיי מותרות על חשבון השכבות החלשות בחברה.
הנביא פונה אליהן בכינוי פָּרוֹת הַבָּשָׁן. אזור הבשן ידוע כמקום מרעה שמן ועשיר, והבהמות הרועות בו גדלות להיות שמנות, כבדות ובריאות בשר. רוב הפרשנים מסכימים כי דימוי זה מכוון לנשי המלכים, השרים ועשירי שומרון [רש"י, אבן עזרא, אברבנאל]. הנביא ממשיל אותן לפרות הללו משום שהן שקועות בתענוגות, זוללות, סובאות ומשמינות מרוב שפע ופאר [רד"ק, מצודת דוד, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפעולות המיוחסות להן הן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים וכן הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים. משמעות העושק היא גזל ולקיחת ממון בכוח, בעוד שהפועל "לרוצץ" משמעותו שבירה והכאה, בדומה לקנה רצוץ [מצודת ציון, רד"ק]. הבחנה מעניינת מוצגת בין המעמדות השונים של הנפגעים: ה"דל" הוא עני שיש לו מעט ממון, ולכן אותו ניתן לעשוק כלכלית. לעומתו, ה"אביון" הוא חסר כל, ומכיוון שאין לו כסף שניתן לגזול, רציצתו מתבטאת בפגיעה בגופו, בהכאות או בעבודת פרך [מלבי"ם].
כיצד פוגעות אותן נשים בעניים? התשובה טמונה במילים הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה. המילה לַאֲדֹנֵיהֶם מכוונת לבעליהן של אותן נשים, והיא מנוקדת באופן המבטא אדנות ושלטון [מצודת ציון, רד"ק, מנחת שי]. הפרשנים מסכימים כי הנשים אינן יוצאות לרחוב כדי לעשוק ולגזול במו ידיהן. הפגיעה בחלשים מתרחשת בעקיפין: הנשים המעונגות באות בדרישות בלתי פוסקות לבעליהן לספק להן משקאות, תכשיטים ומאכלי מותרות. כדי למלא את תאוות נשותיהם, הבעלים נאלצים להשיג ממון בכל מחיר, ולכן הם עושקים את תשושי הכוח ורוצצים את מי שאינו יכול להתגונן. מכיוון שהנשים הן המניע והסיבה המרכזית למעשי העוול, הנביא רואה בהן את האחראיות הישירות לעושק ולרציצה, כאילו ביצעו זאת במו ידיהן [אבן עזרא, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל].