בעקבות בצורת קשה שבה הגשמים ירדו באופן מקומי ובלתי רציף, נוצרה תופעה של נדידת המונים בחיפוש אחר מקורות מים. המילה וְנָעוּ מבטאת תנועה ונדודים [מצודת ציון]. תושבי שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עָרִים שסבלו מיובש וצמאון, נאלצו לנדוד אֶל־עִיר אַחַת שבה כן ירד גשם, כדי למצוא מים לשתייה [מצודת דוד, מלבי"ם, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. אגב כך, יש לציין כי המילה שָׁלֹשׁ נכתבת במקור בכתיב חסר ללא האות וי"ו, וגרסאות המדפיסות אותה בכתיב מלא הן שגויות [מנחת שי].
למרות ההגעה לעיר הגשומה, הנודדים וְלֹא יִשְׂבָּעוּ. השימוש בשורש ש.ב.ע בהקשר זה מתייחס לרוויה ממים ומשתייה [אבן עזרא]. הפרשנים מציעים מספר סיבות לכך שהנודדים לא הצליחו לרוות את צמאונם: הגישה המרכזית היא שפשוט לא הייתה כמות מספקת של מים באותה עיר כדי לרוות את צמאונם של תושבים מערים רבות כל כך [מצודת דוד]. ביאור שטיינזלץ מוסיף זווית חברתית, לפיה תושבי העיר הגשומה כלל לא הניחו לנודדים לשתות, מאחר שלא היו להם מספיק מים לחלוק עם שלוש ערים נוספות. לעומת זאת, המלבי"ם מציע הסבר פיזיולוגי, ולפיו קללה נכנסה במעיהם של השותים, כך שגם המים ששתו לא הועילו להם.
בסופו של דבר, למרות המחסור הקשה בלחם ובמים והעונשים שנועדו לשמש כרמזים מעוררי תשובה, התוכחה מסתיימת במילים וְלֹא־שַׁבְתֶּם עָדַי – העם לא לקח מוסר וסירב לשוב אל ה׳ [מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].