הנביא פונה אל העם בנימה של אירוניה עוקצנית ולועג למחשבתם השגויה כי ריבוי קרבנות יפצה על חטאיהם. במקום לצוות עליהם לחדול ממעשיהם, הוא קורא להם באופן סרקסטי להמשיך ולהעמיק את פולחנם הפסול, כדי להמחיש את עיוורונם הרוחני.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהקריאה בֹּאוּ בֵֽית־אֵל וּפִשְׁעוּ אינה ציווי אמיתי, אלא גוזמא ולעג. הנביא מדבר אליהם כפי שמדברים לאדם רשע: עשה כחפצך עד שתתמלא סאתך ותקבל את עונשך [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל]. בית אל מוזכרת משום שהייתה מרכז הפולחן של ממלכת ישראל, שם העמיד ירבעם את עגל הזהב [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].
הנביא מוסיף וקורא להם להגיע אל הַגִּלְגָּל ושם הַרְבּוּ לִפְשֹׁעַ. הגלגל היה מרכז דתי עתיק שבו עמד המשכן בתחילה לאחר חציית הירדן. נביאי השקר ניצלו את עברו המקודש של המקום כדי לתת לגיטימציה לעבודה הזרה שם [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. החטא בגלגל מתואר כגדול ורב אף יותר מהחטא בבית אל [מצודת דוד, מלבי"ם].
לגבי המשך הפסוק, וְהָבִיאוּ לַבֹּקֶר זִבְחֵיכֶם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים מַעְשְׂרֹתֵיכֶם, נחלקו הפרשנים לשתי גישות עיקריות באשר לאופי הפולחן של העם:
הגישה הראשונה מסבירה כי העם העתיק את חוקי התורה אל העבודה הזרה. לפי פירוש זה, המילה יָמִים משמעותה שנים. העם הקפיד להביא זבחים מדי בוקר, ואת המעשרות הביא מדי שלוש שנים. ממש כשם שהתורה ציוותה להביא מעשרות למקום המקדש מדי שנה שלישית, כך הם הקפידו להביא את קרבנותיהם ומעשרותיהם אל העגלים והפסלים בבית אל ובגלגל [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק, אברבנאל].
הגישה השנייה מציגה תמונה הפוכה, לפיה העם עשה בדיוק את ההפך מציוויי ה', מתוך תפיסה שכומרי העבודה הזרה וותרנים ואינם מחמירים. בעוד שהתורה אוסרת להשאיר את חלבי הקרבן עד הבוקר, הם הביאו את זבחיהם לַבֹּקֶר. ובעוד שהתורה קובעת שקודשים קלים יש לאכול בתוך יומיים, הם הותירו את מעשרות הבהמה שלהם לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים ואכלו אותם רק ביום השלישי [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל].