מכה רודפת מכה, והנביא מציג שלב נוסף בשורת אזהרות אלוהיות שנועדו לעורר את העם לתשובה. למרות הפגיעה הקשה והמסלימה ביבולים החקלאיים, החל מלחם חוקם ועד לפירותיהם המשובחים, העם נותר באדישותו ומסרב לשוב אל ה' [מלבי"ם, אברבנאל].
הנביא פותח בתיאור הפגיעה בתבואה הבסיסית. ה' מכה את היבולים בשדפון, מחלה או פגם בשיבולים הנגרמים כתוצאה מרוחות קדים עזות המייבשות את התבואה [אבן עזרא, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. הפגיעה השנייה היא ובירקון. ביחס למהותה, יש המסבירים כי בעקבות היובש הקיצוני והרוחות, שיבולי התבואה משנות את צבען לירוק ונרכבות [אבן עזרא, מצודת ציון, אברבנאל], בעוד אחרים מזהים זאת כפטריות העולות ביבול ומשחיתות אותו [ביאור שטיינזלץ]. יש הסבורים כי מכות אלו הונחתו על העם בשנים נפרדות, כך שגם בשנים שבהן ירד מטר, התבואה לקתה כדי לחסר את לחמו של העם [רד"ק].
לאחר הפגיעה בדגן, עובר התיאור להשמדת פירות העץ על ידי הגזם, שהוא מין של ארבה או חגב המכלה את הצומח [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המילים הרבות גנותיכם מתפרשות בשתי דרכים עיקריות. הגישה הראשונה מתמקדת במאמץ האנושי ובחוסר התוחלת שבו: העם עסק באינטנסיביות בנטיעת גנים, כרמים ופרדסים כדי להתענג על פירותיהם, אך כל עמלם היה לשווא משום שהארבה חיסל הכול [רש"י, רד"ק, אברבנאל]. לגישה זו מתווסף רובד מוסרי, ולפיו לעיתים הגנים הללו הושגו תוך גזל קרקעות של עניים, ולכן אובדנם ביום ה' הוא עונש ראוי [אברבנאל]. הגישה השנייה מפרשת את המילה כתיאור של שפע וכמות: הארבה זלל את הכמות העצומה ומרבית פרי הגנים, כך שהעם לא הפיק מהם כל הנאה [מצודת דוד, מצודת ציון]. למרות שהפועל יאכל מופיע בלשון עתיד, הכוונה היא לפעולה שכבר התרחשה בעבר, והגזם כבר אכל את היבול [רש"י].
חרף כל הפורענויות הללו, הכוללות את אובדן הלחם ואובדן הפירות, העם לא הסיק את המסקנות הנדרשות, לא נחרד מן המכות, וסירב לשוב אל ה' [מלבי"ם, רד"ק].